השנה 1919. ד"ר בלה שיק, הרופא המפורסם, שלאחר מכן עבר לגור בניו-יורק, היה יושב עדיין בוינה. הוא היה רופא קליניקה לילדים. יום אחד הביאה לו האם של אחד הילדים החולים, צרור של שושנים. הרופא מסר את הפרחים למשרתת שתשים אותם בצנצנת של מים. מה מופתע היה כאשר מצא ליום המחרת כי הפרחים נבלו. ד"ר שיק חקר את המשרתת וזו גילתה לו כי פירסה נידה וכל אימת שהיא נוגעת בימי וסתה בפרחים הם כומשים.
ד"ר שיק הוסיף לחקור תופעה זו, ערך ניסויים, הגיע למסקנה, כי האמונה העממית עתיקת-הימים כי מגע הנידה מזיק לצמחים ואכלים, יש לה על מה לסמוך, וכי אכן יש נשים אשר בימי וסתן מגען הוא רע[1].
בעקבות מחקריו של ד"ר שיק, ערכו חוקרים אחרים ניסויים שונים מתוך מגמה לעמוד על השפעתה המזיקה של הנידה ועל סיבותיה.
אשלי-מונטגיו דן בניסויים אלה ובתוצאותיהם[2] והוא מסכים כי אמנם עלולה אשה נידה לסבב נזקים לרקמות אורגניות רבות, ונראה, כי הגורם הוא חומר שהיא מפרישה מגופה דרך ידיה.
אשלי-מונטגיו מיחד את הדיבור גם על האמונות העממיות בדבר מגעה המזיק של הנידה, עליו כבר כתב פליניוס.
אחת האמונות העתיקות ביותר היא כי מגע אשה נדה גורם כמושם של פרחים וצמחים, קלקולם של שימורים ממינים שונים, מונע העיסה מלתפוח, שולל את כוח הפריה מזרעים, ועוד, כותב אשלי-מוטגיו. באיזורים רבים באירופה מונעים מנשים בימי וסתן מלעבוד במפעלים שונים. כך למשל, בבתי החרושת הגדולים לבושם אשר בצרפת, אסור לנשים לעבוד בימי וסתן. אסור להן לקטוף פטריות במחוזות בהם מגדלים אותן לשיווק. בצרפת הדרומית מונים אותן מלטפל בתולעי-משי. בחבלי הכרמים אשר בצרפת ולאורך הריינוס אסור להן לנגוע בכלים בהם תוסס היין, כי גדול החשש פן יחיש מגע הנידה את תהליך התסיסה והיין יתקלקל, בשל סיבות דומות מונעים אותן מלעבוד בבתי חרושת לסוכר בצרפת הצפונית.
חוקי-נדה חמורים ליהדות, ואפשר שביסודם היא הזהירות מפני השפעתה המזיקה. בכמה ספרים שלנו[3] מובאות דעות אחדות על ההשפעה לרעה של הנידה. אך באלה לא בא דבר מפורש על מגעה המזיק לחמרים שונים[4], אם כי יש להניח בודאות שהדבר היה ידוע לאבותינו במקומות ובתקופות שונים.
בזמן האחרון מצאתי מגע-הנידה כי הוא מזיק לחומר מסויים מוזכר, דרך אגב, על ידי רבי שלמה אלקבץ בספר "אילת אהבים", פירושו לשיר השירים. בפירושו לפסוק "צרור המור דודי לי וגו' " (א, יג) הוא מביא חילוק הדעות הנזכרים על ידי הרמב"ן בפירושו לתורה, אם מור הוא הנקרא מוס"ק [דם נצרר של חיה בהודו שהשתמשו בו לשם בושם] או הוא הצמח מיר"א. בהמשך הדברים כותב ר"ש אלקבץ: "גם כי סופר מהמוס"ק כי אם תגע בו אשה בנדת טומאתה גם כן יאבד ריחו הטוב".
מאת טוביה פרשל מתוך "הדואר" ל' בניסן תשל"ה
[1] A. Gronowicz; Bela Schick and World of Children. Pp. 102-103.
[2]וQuarterly Review of Biology, 1940, pp. 211-220 .
[3] עיין במראי המקומות של רח"מ הורוויץ בקונטרסו "פתחי נדה", הוא הקדמה ל"ברייתא דמסכת נדה", ביחוד סימנים ג, יט, ועיין גם ב"ברייתא" גופה, בכמה מקומות. [בספר שעשועים פרק יב, מובאים דברי מדרש תנחומא, מצורע א, בשם "חכמי הרפואות"].
[4] אשלי-מונטגיו במאמרו הנ"ל מציין לי. ד. ספיבק, המסתמך על א. וינשה, בתרגומו הגרמני של מדרש ויקרא רבה, ולפיו כאילו מסתבר מתוך סיפור במדרש זה (פרשת יט, ד) כי על הנידה להמנע מעיסוק בחביות יין פן תגרום לחימוצן, לא ראיתי מאמרו של ספיבק, אך הדעה הנ"ל איננה נכונה, אין לתלות אותה במדרש (בהשואה עם המקבילות), וגם וינשה אינו מזכיר אותה.