אלול הוא חודש התשובה והרחמים. אבותינו נתנו סימנים שונים לחודש הזה. הידוע ביותר הוא "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג) – ר"ת אלול.
מתי נולד סימן זה? מתי בא לראשונה בכתובים? ב"אנציקלופדיה התלמודית", כרך ב, ערך "אלול", מובא סימן זה על-פי ספרו של אחרון, "סדר היום" לרבי משה ן' מכיר, שנדפס בויניציאה שנת שנ"ט, בחיי המחבר, וכך כתוב ב"סדר היום" (סדר ראש חודש אלול):
"וכבר נתפשט המנהג לקום בכל לילה שעה א' או ב' קודם אור היום ומסדרין סליחות עד הבוקר כל אחד לפי כוחו ועל זה החודש נאמר 'אני לדודי ודודי לי' ר"ת אלול, שהקב"ה מבקש אהבתנו וימינו פשוטה לקבל שבים".
ש"י עגנון, שהשתמש, כדברי עצמו, "באלף ספרים ויותר" לשם חיבור ספרו "ימים נוראים", מביא הסימן הנ"ל על פי ספרו של בן דורו של ר' משה ן' מכיר, "מטה משה" לרבי משה מת, שנדפס לראשונה בקראקא בשנת שנ"א, הרי מקצת לשונו של "מטה משה" (סימן תשע"ח):
"…וכתיב 'אני לדודי ודודי לי' ר"ת אלול. כלומר אם בני ישראל משתוקקים לראות בטוב ה' ולשוב בתשובה שלמה לאביהם שבשמים, אזי תשוקתו עליהם ומיד תקבלם".
לפי "מטה משה" הסימן הוא מדרש, אך אין הוא מצוי במדרשים שבידינו, הוא נמצא בראשונים. אפשר ש"האנציקלופדיה התלמודית" וש"י עגנון הביאו אותו מספריהם של אחרונים, כי אצל אחרונים אלה צורף הסבר לסימן.
אמרנו שהסימן נמצא בספרי הראשונים. אך יש להעיר: הבודק בספרי המפרשים והפוסקים הראשונים, במקומות בהם הם מדברים על תקיעת השופר ואמירת סליחות בחודש אלול, ייווכח כי הסימן נמצא בהם לעתים רחוקות עד מאוד. עד כמה שידיעתי מגעת (ולא ראינו אינו ראיה) נמצא הסימן רק בשני ספרים, שניהם מוצאם מארץ אחת ונתחברו בתקופה אחת. על כן יש להניח כי הסימן נולד באותה ארץ, סמוך לזמן חיבורם של ספרים אלה.
לפני שנפנה לאותם ספרים, נתעכב לרגע על הזכרת הסימן בספר שלא פיללנו לראותו שם.
בשנת רע"ח נדפס בקושטא הספר "תולדות יצחק", פירוש לתורה לרבי יצחק קארו, דודו של רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך". הספר נדפס בדפוסו של רבי שלמה ב"ר מזל טוב, שלא היה רק מדפיס, אלא גם רב, פייטן ומחבר. בסוף הספר כתב דברים בשבחו של רבי יצחק קארו. בקולופון כתוב: "ותשלם המלאכה מלאכת שמים ביום ד' י"ח לחודש אני לדודי ודודי לי בשנת ברוכי"ם (רע"ח) אתם לה'…".
רבי שלמה בן ר' מזל טוב הוא ודאי אחד מן הראשונים הידועים לנו שהשתמש בסימן כציון לחודש אלול בכתיבת תאריך.
כעת נחזור לשני הספרים שהם אולי הראשונים להזכיר את הסימן.
רבי דוד אבודרהם כותב ב"סדר תפילות ראש השנה":
"ויש מקומות שנוהגין להשכים (ולומר תחנונים ולשאול רחמים מהשם יתעלה עד יום הכיפורים) מראש חדש אלול. כי בראש חודש אלול עלה משה להר פעם שלישית לקבל לוחות שניות, והתפלל בהם על ישראל ונתקבלה תפילתו וניתנו לו הלוחות וירד ביום הכיפורים ונקבע יום מחילה וסליחה לדורות. והדרשנים אומרים סמך לדבר 'אני לדודי ודודי לי', ראשי תיבות אלול וסופי תיבות ארבעה יודין, מספר ארבעים יום, וכן 'ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך' (דברים ל, ו) ראשי תיבות אלול, וכן 'ובא לציון גואל ולשבי…' (ישעי' נט, כ) שתי אותיות אחרונות של גואל ושתי אותיות ראשונות של ולשבי הרי אלול ."(1)
רבי דוד אבודרהם סיים כתיבת חיבורו, ככתוב בסוף הספר, בעיר אישבילא (סבילה), ספרד, בשנת חמשת אלפים ומאה ליצירה (1340).
כשלושים שנה לאחר מכן כתב הרב מנחם בן רבי אהרן בן זרח בטוליטולה (טולידו), ספרד, את ספרו "צדה לדרך", במאמר הרביעי, כלל חמישי, פרק ב, הוא כותב:
"…מנהג שתי ישיבות לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול, ויש נותנין סימן לדבר "אני "לדודי "ודודי "לי ראשי תיבות אלול וסופי תיבות ארבעים שהם ארבעים יום מראש חודש אלול עד עשרת ימי התשובה" .(2)
הנוטריקון אריה
מובא בספר "מטה משה," (סימן תשע"ח): ונאמר "אריה שאג מי לא יירא" (עמוס ג, ח) אריה – ר"ת אלול, ראש השנה, יום כיפור, הושענא רבה. מי לא יירא באלו הזמנים?
היו שדרשו אותו נוטריקון, אבל הרכיבו אותו על אריה אחר ופירשוהו אחרת. כותב רבי אלעזר פאפו בספרו "פלא יועץ" (ערך "סליחות"): "וכבר פירשו המפרשים קרא דכתיב "הישאג אריה ביער וטרף אין לו" (עמוס ג, ד) כי אריה הוא ר"ת אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, הושענא רבה, ור"ל אם יצעק איש באלו הימים תהיה כל מגמתו על היער, דהיינו הבית המקדש שנקרא יער, על כי טרף אין לו, שאין מקריבין קרבנות בעוה"ר". עיין שם.
מתוך "הצופה" ו' באלול תשנ"ה
(1 ) כל הסימנים האלה מובאים ב"מטה משה" הנ"ל. הסימן "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך, מובא בפירושי התורה לר' חיים פלטיאל, בכתב יד של הספר פענח רזא, בפירוש בעל הטורים על התורה ובספר המנהגים של המהרי"ל (עיין על כך בהערות הרב מ.ח. קנובלוביץ לסימן תשע"ח במהדורתו של "מטה משה", לונדון תש"ח; בהערותיו של ש. י. לנגה לדברים ל, ו, במהדורתו של פירושי ר' חיים פלטיאל; ובהערות י.ק. רייניץ לפסוק זה במהדורתו של פירוש בעל הטורים לתורה, תשנ"ג).
(2) על מנהג אמירת סליחות בשתי הישיבות בבבל, ראה "אוצר הגאונים", מסכת ראש השנה, עמ' 32-31, טור, אורח-חיים, סימן תקפ"א. לפי המובא שם אמרו בב' הישיבות סליחות רק בעשרת ימי התשובה.