יום שלישי, 2 במרס 1942, היה אמור להיות יום פורים יפה בזדונסקה וולה, עיירה כ-45 ק"מ דרומית-מערבית ללודז', פולין. היום היה בהיר ושטוף שמש, אבל היהודים צעדו בגטו, עננים כבדים כהים.
מאז יום ראשון, יומיים קודם לכן, הוקם גרדום. אף אחד לא ידע בדיוק מי עומד להיתלות. היהודים היו חסרי מנוחה וסוערים. השמועות נפוצו עד שלבסוף נודע ליהודים כי ראש הגסטאפו הורה לד"ר יעקב למברג, ראש היודנראט בזדונסקה וולה, למסור לו את שמותיהם של עשרה יהודים המיועדים לתלייה.
ד ר. למברג היה רופא ילדים ורופא פנימי בן 43 שסירב להסגיר אף אחד והציע את עצמו במקומם. הוא שלט בגרמנית והכיר את דרכי הגרמנים. כולם בעיר כיבדו אותו, יהודים ולא-יהודים כאחד. מאוחר יותר הוא נענש על עקשנותו.
ביום שני פנו טאניס אסתר, יהודי זדונסקה וולה, לשלטונות בלודז' כדי לנסות לגרום להם להפסיק את פעולת הטרור. הם התחייבו לגייס ולתת לנאצים 20,000 מארק או חצי קילו זהב. אם אף אחת משתי ההצעות הללו לא התקבלה, הם הציעו לתרום שלושה חודשי עבודה למטרות צבאיות.
ללא הועיל. הצעת היהודים נדחתה. ההכנות לתלייה נמשכו.
הפטרולים צעדו במדים מלאים עם קסדות וכידונים. הם הביאו חבל והכינו את החבל לגרדום. איש לא הורשה לצאת מהגטו לעבודה באותו יום שלישי. כל הגברים נצטוו להשתתף ולהיות עדים להוצאה להורג.
בדרך כלל יצאו מהגטו מדי יום כאלף גברים לעבודה. עכשיו הם נאלצו להקיף את הגרדום ולצפות במחזה קורע הלב. הפיהרר של האיינזאץ, חברים אחרים בארגון הנאצי, כמו גם הפוליצי של שוץ לבושים במדים, הצטרפו ליהודים שנכחו כדי לצפות ולהפיק הנאה מהרצח.
הנאצים הבטיחו שניתן יהיה להסיר את המדרגות מתחת לגרדום במהירות. עשרה חופרי קברים הכינו את הקבר למניין הגברים.
כ-3,000 יהודים התאספו במקום ההוצאה להורג. מיד בשעה 10 דקות לפני הצהריים הגיעה משאית גדולה ובה עשרת היהודים לתלייה.
הם היו:
יעקב ביאליק,
נחום אליעז זילברברג,
ולף טוך,
יחזקאל טרוסקאלסקי
,נחום יוכימוביץ,
שמעון גקובוביץמשה מייזלר,
שמואל הירש מייזלר,
לייב רוגוזינסקי,
יעקב מנדל שליזינגר.
הקרובים של עשרה הגברים הללו החלו לבכות ולהתייפח. הרחובות היהודיים מלאו בדמעות.
הקדושים עמדו על מדרגות התלייה, חבלים סביב צווארם. הייתה דממה מוות. פולנים לא יהודים שלא הורשו רשמית להיות נוכחים צפו מגגות הבתים הסובבים, מהמקומות שלהם על גדרות, וממקום מושבם הגבוה על עצים. הם נדמו כי הם שואבים הנאה רעה מהטראגיה היהודית. עם זאת, גם הם שתקו והחזיקו את נשימתם ברגעים האחרונים לפני התלויות.
קול מקט הזה פתאום שיבר את השקט וקרא ל"הכי זקן של היהודים."
ד"ר למברג רץ קדימה.
אחד מהקדושים צעק: "אני הולך למות בשמחה, ומקווה שאהיה הקורבן האחרון בעירנו."
שני צעק: "אני עוזב אישה וארבעה ילדים, בבקשה דאגו להם. אל תתנו להם למות מרעב."
שלישי צעק: "אברהם, אם תשרוד, קח נקמה על זה!"
ד"ר למברג שיצא קדימה קרא בקול קורע אבל חזק מה שהוא נאלץ להקריא: "ה'כוחות של הממשלות' ציוו עלי לידע אתכם, כי האנשים הללו נתלים על כך שאינם מבצעים הוראות, ועל חבלה, ושכל אחד מאיתנו יכול לצפות לאותו דבר מסיבות דומות."
אז הוא התעלף.
כל הנוכחים לא שכחו את המילים הללו שחרתו בזיכרונם לעד. כאשר הוקראה הפקודה להתחיל את ההוצאה להורג, הקדושים צעקו יחד "שמע ישראל", אך הם לא הספיקו לומר את המילה "אחד", כי במפתיע שלבים מתחת לגרדום נמשכו פתאום מתחת לרגליהם והם נתלו.
אחד מהמשרתים התקרב והודיע כי עשרה היהודים מתים. הנוכחים עזבו אך הקדושים נותרו תלויים במשך חמש שעות ארוכות. שערי הגטו נפתחו כך שהאוכלוסייה הגרמנית והפולנית יכלה לראות את "הפושעים".בכל העיר, מחוץ לגטו, פוסטרים ענקיים רשמו את שמות מי שנתלה.
בשעה היעודה, בשעה חמש אחר הצהריים, באו הנאצים לחתוך את הקדושים מהגרדום. הוועדה הסניטרית הביאה את הגופות לקבר המשותף. איש לא הורשה להשתתף בקבורה וגם המתים לא הורשו להיקבר בטלית.
דוקטור למברג שקם לתחייה, העמיד את הקדושים בשורה ומנה אותם.
ואז הוא יוא ורצחו אותו בבית הקברות היהודי באותו יום. הנס ביבוב, הקצב מלודז' בכבודו ובעצמו, מסר אותו לתליין.
לפני פסח בא הגסטאפו מלודז' לדרוש את 20,000 המארק או חצי קילו הזהב מהיהודים שהם טענו שהם חייבים להם עבור תליית פורים!
לפני חגיגת היום טוב של שבועות שוב היו הכנות לתליה כמו לפני חג הפורים. הפעם עצרו 11 אנשים כדי להיתלות; למזלנו, האיש האחד עשר התגלה כאישה ושחררו אותה.
לגבי התליה השנייה, החוקים היו קפדניים יותר. התליות היו צריכות להיראות לא רק על ידי גברים אלא גם על ידי נשים וילדים. הקהל היה מודאג שנשים עשויות להתמוטט ולבכות, ולהגביר עוד יותר את הכעס של הנאציים. עם זאת, התברר אחרת, מכיוון שהקדושים המיועדים, דרך נחישותם ועמידתם הגאה, נתנו לאחיהם היהודים אומץ חדש. הם עלו במדרגות לעבר התליה, והתפללו מתוך תפילות יום הכיפורים. לקידוש ה' עצום היה כאילו שהתפללו עם חזן לפני ארון הקודש. חסיד בשם שלמה זליחובסקי החל לשיר בקול ועודד את האחרים לעשות כמוהו.הפעם הגופות לא נשארו תלויות הרבה זמן. הם נקברו במהרה, כל אחד עם טלית.
העירהפולניתפייטרקוב(Pietrkow), ממוקמתבמרחקשל25ק"מדרומיתללודז'(Łódź),ובמרחקשל56ק"ממזדונסקהוולה(ZdunskaWola).גםשםהתרחשהגמולפוריםעלהריגתעשרתבניהמן.עשרהיהודיםהיואמוריםלהירצחב–21במאי1943, תאריךשחל במקביל לפוריםשלאותהשנה.
הרחובותמעברוהשנישלגדרהתיל,שהיוחלקמהגטוהגדול,היורצופיםבבתיםשבהםהתגוררובעבריהודיםאךהפכולקונכיותנטושות. עם דלתותיהם פתוחות לרווחה ומסגרות החלונות עם זגוגיות שבורות, הם מפיצים אווירה של פחד מוחלט עם השקט הקברי שלה.
כאשר משאית המוביל שוטרים חמושים עצרה מול הבית ברחוב ירושלימסקה 12, מרכז ועד הגטו של פיאטרקוב, אף אחד לא חשד שזה יהיה תחילתה של רציחות נוראיות. להיפך, היהודים האמינו שיש תקווה כי היו שמועות שיהודים מגטאות שונים בפולין עומדים להימסר בתמורה לאזרחי גרמניה החיים בפלשתינה, בשארונה, מושבה שהוקמה על ידי מסדר אבירי templar. זה אכן קרה ליעקב קורץ, רוזנטל ואיצקוביץ, שהותר להם לעזוב את הגטו של פיאטרקוב והגיעו בבטחה לארץ ישראל. קורץ, רוזנטל ואיצקוביץ, היו ילידי פיאטרקוב והיגרו לפלסטין כפועלים הרבה לפני המלחמה. הם חזרו לעירם כדי לבקר קרובים, רק כדי להיתקע בפולין כאשר המלחמה פרצה. בעקבות מאמצים שנעשו על ידי חברים בארץ ישראל, הותר בסופו של דבר לאנשים אלה לשוב לשם בתמורה לגרמנים המבוקשים שחיו שם.
הנאצים חיזקו את השמועה על ידי כך שטוענים שהזכות ל'חזרה' לפלסטין תמורת אזרחים גרמניים תהיה מוגבלת לעשרה יהודים שיוכלו להראות הוכחות שסיימו מוסד להשכלה גבוהה.
ביום פורים בשנת 1943, הגטו היה יותר חי מאי פעם. הייתה פעילות יוצאת דופן, במיוחד בחצר של 'הוועד היהודי', שנועדה כנקודת האספה ל'מעטים המיוחסים' שפורסם שהם זכאים ל'חזרה' לפלסטין.
הראשונים שהגיעו לנקודת האסיפה היו סטניסלב סילברשטין ואשתו. סטניסלב היה עורך דין עשיר ובנו של וילהלם סילברשטין, נשיא לשעבר של הקהילה היהודית בפיוטרקוב. כאשר סטניסלב התחיל להבין מהן הכוונות האמיתיות של הנאצים לגבי "החלפת" יהודים בגרמנים, הוא הוציא בקבוקון רעל, שתה אותו וביקש מהאחרים לשמור על בתו היחידה.
האיש השני שבא היה ד"ר מאוריצי בראמס. הוא הופיע עם אשתו, בתו ואחותה של אשתו, חברת משפחת קגן. הוא עזר ליהודיו העניים, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. בניגוד לסילברשטין, בראמס היה במצב רוח גבוהה. הוא היה בטוח שהוא עומד להיות נשלח למדינה שבה לא רק שיהיה חופשי ועצמאי בעצמו, אלא גם יוכל לעזור ליהודים שנותרו בגטו.
המצב רוח של שזימק שטיין, עורך דין יהודי צעיר וכישרוני מלא חיים וחוכמה, היה שונה. ברגע שהוא הגיע לנקודת המפגש, הייתה לו תחושה מוקדמת לגבי מה שהגרמנים באמת מתכוונים לעשות, והוא ניסה לברוח – אך לצערו היה מאוחר מדי.
הפסיכיאטר לאון גלטר היה גם הוא בין "עשרת המיוחסים" שנבחרו ל"החלפה."
המצב בגטו הפך למתוח בעוד שהיהודים צפו ב"המוחזרים" מובל לתוך המשאית הממתינה. המשאית עם ה"מוחזרים" יצאה לכיוון רחוב סולג'ובסקה. הם היו אמורים להישלח לרדום, בירת המחוז שאליו השתייך פיאטרקוב במהלך הכיבוש הנאצי. שם, הם היו אמורים להצטרף להובלה גדולה של אנשים "מוכשרים" מגטאות אחרים ויצאו יחד לעבר החירות.
בערב המחרת, היהודים נתקלו בדיווחים המדהימים על סצנות מזעזעות שהתרחשו בבית הקברות היהודי בערב הקודם. אנשים בחצי ידע סיפרו פרטים גרועים על הגורל שהעיר את האישים "המוכשרים". תליין הנאצים חיקה את הסיפור במגילת אסתר על הוצאתם להורג של עשרת בני המן – למעט, שהפעם הם הוסיפו קורבן אחד נוסף לעשרה היהודים.
פקידים נאצים בולטים במחוז פיוטרקוב התאספו ליד קבר האחים, שהוקף בז'נדרמים, שוטרים וקציני צבא עם מכונות ירייה מוכנות. הם שתו, שמחו ואפילו קראו פרודיה מגונה על מגילת אסתר לפני שהרגו את ה"חוזרים".
שוטרים פולנים שנכחו בבית הקברות תיארו מאוחר יותר את המראות הנוראיים שהיו עדים להם: כיצד התמוטט ד"ר ברמס כשראה את בתו היפה נגררת לקבר האחים, וכיצד פנה שימק שטיין למצפונו של מפקד המשטרה הנאצית שלא ליטול את חייהם של בני אדם חפים מפשע. אבל לבם של הגרמנים נותר קר לתחנוניו. כל מה שהקצין הנאצי אמר היה: "אנחנו מבצעים את הפקודות שלנו".
על מנת להימנע מכל חשד, שהיהודים יראו את הגרמנים בצורה מסוימת, האחרונים נהגו במשאית בכל העיר עד שהשמש שקעה. רק כשכבר היה לגמרי חושך בחוץ, הם סוף סוף לקחו אותם במהירות לבית הקברות, שם גם האופטימיסטים בקבוצה כבר לא היו מאוכזבים.
המגילה
ב"היכל השמות" ב"יד ושם" בירושלים, יש מגילה בצורה של ספר-תורה, שבה סופר כתב את שמות כל היהודים מפיוטרקוב שמתו בגטו ובמחנות במהלך תקופת היטלר.יהודי פיוטרקוב היו הראשונים באירופה שנלכדו בגטו, שהוקם על ידי הגרמנים בסתיו 1939. תאריך זה חקוק על הקיר ב"יד ושם".
