ילתא — אשת רבי נחמן בר יעקב — האישה החכמה ביותר בזמנה
מעט מאוד נשים מוזכרות בשמותן בתלמוד הבבלי. ואפילו אותן נשים בודדות ששמותיהן מופיעים בגמרא, נדירות בהרבה להיזכר. ילתא, בתו של רבא בר אבוה הידועה כאישה החכמה ביותר בזמנה — חיה לפני יותר משבע מאות שנה — היא האישה המוזכרת ביותר בגמרא. ילתא (ארמית: איילה או עז הרים) גדלה בת משפחה היהודית.אבא שלה היה צאצא של מלכות סית דוד וריש גלותא שיצג את היהודים מול האימפריה הפרתית, אביה של ילתא היה אוסף את מסי הקהילה ומבקש מהשליטים את צרכיה.
הם חיו בבבל, בעיר משגשגת בשם נהרדעא (שילוב של שתי מילים, נהר – נהר, דע – דעת) הממוקמת על נהר פרת.
נהרדעא הוקמה בשנת 259 לספירה במהלך מרד בראשות פפה בר נצר נגד המלך שאבור (ספורות הראשון 241-272). רוב האוכלוסייה היהודית נמלטה לערים שונות לאורך מה שנקרא דרך המשי של מה שנקרא היום עיראק.
חלק מהרבנים והחוקרים הלכו לפומבדיתא, שם רַב יְהוּדָה בַּר יְחֶזְקֵאל, אחד מתלמידיו המובילים של רב ושמואל, הקים ישיבה גדולה. אחרים עברו למֵחוֹזָא, מערבית לנהר החידקל ליד העיר הגדולה סלוקיה באזור בגדד.
רבה בר אבא, אביה של ילתא, היה תלמיד מובהק נוסף של רב ושמואל והוא הקים ישיבה גדולה נוספת. אחד מתלמידיו האהובים של רבה בר אבא, תלמיד חכם עצום, אמורא מהדור השלישי, היה רב נחמן הצעיר. אביו של הרב נחמן, הרב יעקב, היה סופר ודיין בבית המשפט של רב שמואל וחבר קרוב של רבה בר אבא בנהרדעא, וכאשר הרב יעקב נפטר, רבה לקח את היתום הצעיר תחת חסותו.
את התלמיד המצטיין והיתום הזה בחר רבה בר אבוה כבעל לבתו המצוינת. רבי נחמן בר יעקב מונה על ידי אביה של ילתא כדיין בבית הדין הרבני שלו, וכאשר רבה בר אבוה נפטר, חתנו לקח את התפקיד כראש ישיבה וכמוביל פוליטי של מחוזא. ברגע שנהרדעא קמה מתוך ההריסות ורבים מיהודי חזרו, רבי נחמן העביר את הישיבה במחוזא לעיר הזו.
הרבי נחמן וילתא היו עשירים מאוד. לפי מסורת, אביה של ילתא עשה הון בדרך מאוד לא רגיל והזוג ירש אותו. הסיפור הזה מוצג בגמרא (בבא מציעא קיד עמוד א). רבה בן אבוהה פגש את אליהו הנביא עומד בבית קברות לא יהודי… רבה אמר לו: "האם אינך כהן, צאצא של כהני המקדש? מדוע אתה עומד כאן, בבית קברות שבו מגע עם המתים יעשה אותך טמא ולא טהור לשירות בבית המקדש?"
אליהו הנביא ענה, "נראה כי החכם הלמד לא למד את חוקי הטהרה. כי שם לימדו בשם רבי שמעון בר יוחאי כי קברות של לא יהודים לא עושים אדם טמא…"
רבא השיב: "אוי, איני יכול אפילו למצוא את הזמן ללמוד כראוי את החלקים הכי שימושיים של המשנה המלמדים אותי על חגים וחיי יום יום; איך יכול אני אז ללמוד את כל ששת חלקי המשנה כולל את החלק מאוד קשה ופחות שימושי על "טהרות"?"
"ולמה אינך יכול ללמוד יותר?" שאל אליהו הנביא.
"אני לחוץ מדי כדי להתפרנס," ענה רבא.
אליהו הנביא הוביל אותו לגן עדן ואמר לו: "הסר את המעיל החיצוני שלך, פשט אותו ואסוף קצת מהעלים האלה".
אז הוא אסף את עלי גן עדן ונשא אותם. כאשר הוא יצא, שמע קול: "מי יבזבז את חלקו בעולם הבא כמו שרבא בן אבויה עשה?"
כאשר רבא שמע זאת, הוא מהר לטלטל את העלים מתוך מעילו ועזב את גן עדן, וחזר לבית הקברות שבו היה קודם. אולם, למרות זאת, מכיוון שהוא נשא את עלי גן עדן במעילו, המעיל ספג את הריח שלהם ולכן הוא מכר אותו בשנים עשר אלף דינרים שחלק בין ילדיו.
גם רבי נחמן בא ממשפחה עשירה. הוא החזיק בנכסים רבים, שדות וכרמים שהוריש לו אביו. הוא מתואר כרוכב בעגלת זהב ולבוש כנסיך עם משרתים רבים.
למרות שהיה דיין ראשי בבבל, רבי נחמן היה צנוע להפליא. רבים מההלכות עימן עסק נגעו בענייני ממון ונמצאות בבבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא. הוא ידוע במיוחד בשבועת רבי נחמן, שבועה מיוחדת שחלה על נתבע שטען טענה ממונית באופן מוחלט. הגמרא מתארת את רבי נחמן כאחד מחסידי בבל.
ילתא הייתה ידועה כרופאה. הגמרא מספרת סיפור על כך שהיא טיפלה וריפאה את רבי עמרם חסידא, אמורא מדור שני. האחרון היה מחמיר מאוד בקיום ההלכה; הוא אפילו האמין שנשים חייבות ללבוש ציצית ולחבר אותם לבגדיהם. (גמרא סוכה יא עמוד א).
רש"י מציין כי משרתיו של ריש גלותא התעללו בו בגלל מחמירויותיו וההתעללות גרמה לו להיחלות. רבי נחמן התיר לאשתו ילתא "לצאת על אלונקה" (רכב ללא גלגלים – סוג של תחבורה אנושית) כדי שתישא על "כסא נשיא" בשבת. הדבר היה אסור בדרך כלל, אך הגמרא מפרטת נסיבות שבהן זה יהיה מותר, בין אם נזקקו לאדם שנושא על הכסא, להדרכה דתית. תוספות מציע שהאנשים דרשו את הדרכת ילתא ולכן ילתא יכלה לישא בשבת. סיפור זה מראה על חכמתה והדרכה של ילתא לקהילה היהודית.
הרב יהודה הנקין, תלמיד של סבו הרב יוסף אליהו הנקין זצ"ל, הפוסק האמריקאי והמוביל האגדי של ארגון החסד עזרת תורה, כותב שהוא מאמין שהמקור למנהג בחתונה להרים ולשאת את הכיסא שעליו יושבת הכלה, נובע מתיאור זה של ילתא בגמרא ביצה כה עמוד ב . עוד מנהג הנוגע לנישואין הוא כוס של ברכה של שבע ברכות, אשר משתתפים בה חברי מסיבת החתונה. ילתא גם רצתה ליהנות מכוס של ברכה שאינה רק קשורה לשבע ברכות או ברית מילה, אלא גם לברכת המזון.
הגמרא מספרת סיפור על ילתא, ששברה 400 חביות יין לאחר ששמעה מאורח, שהיא הגישה לו ארוחה מפוארת, שזה לא חשוב בשבילה לשתות כוס של ברכה בעצמה. המהרש"א ובן איש חי מסבירים את מעשיה כהוגנים, שהיא הראתה שמה שחשוב אינו היין אלא הברכה שהאדם מקבל משתייתו.
הרב ד"ר מנחם מ. בראייר, אביו המנוח של הרבי הנוכחי מבויאן, עוסק בסיפור זה של ילתא בספרו, "האישה היהודית בספרות רבנית: פרספקטיבה פסיכו-היסטורית." פרופסור בראייר מתאר את ילתא כאישה חכמה ונחושה שנלחמה לזכויות נשים.
הנה השיחה שנמצא בתלמוד ברכות נב עמוד ב שהתרחשה בחדר האוכל של ילתא אשר הזעימה אותה כל כך. עולא ביקר פעם את רב נחמן. לאחר ברכת המזון, עולא שלח את כוס הברכה לרב נחמן. רב נחמן אמר: "האם הרב יעביר עכשיו את כוס הברכה לאשתי, ילתא?"
עולא סירב בכך שענה: "רבי יוחנן אמר: הפירות של רחם של אישה אינם מברכים אותם ישירות, אלא רק דרך הפירות של אברי הגוף של האיש, כפי שאומרת התורה: 'יברך את פרי בטנך' (דברים ז:יג). הפסוק משתמש בצורה זכר כדי ללמד אותנו שהברכה מופנית לכיוונו של בטן האיש." כאשר ילתא שמעה את השיחה הזו, היא קמה בזעם, הלכה לחדר האכסון ושברה 400 חביות יין.
רב נחמן אמר: "אולי הרב צריך לשלוח לה כוס נוספת."
עולא שלח לה כוס (עם יין שלא נברך) עם המסר הבא: "כוס זו היא מאותה חבית כמו כוס הברכה, אז זה כמו כוס הברכה."
ילתא שלחה בחזרה.
ילתא החזירה את ההודעה הבאה: "מהמוכרים מגיעות רכילויות, ומזיקים מרפשים."
אמירה זו מתייחסת לעובדה כי מטיילים שהיו מעבירים את לימודי התורה מארץ ישראל לבבל היו לעיתים קרובות מלוכלכים ומביאים איתם כינים.
בMine and Yours are Hers: Retrieving Women’s History from Rabbinical Literature,, טל אילן, המחבר, מסביר כי כאשר ילתא השתמשה בביטוי לגבי מזיקים, היא עשתה שימוש באימרה עממית שהייתה נפוצה בזמנה, כי בגדים ישנים וקרועים מייצרים חרקים מעוררי גועל. היא מצטטת את בן סירא 42:13 "מבגד מגיעות מורות ומאישה רשעות נשים."
אילן מציין כי אנשים משכילים בזמנה היו מכירים את הביטוי הזה: באופן אירוני, ביטוי זה מקשר נשים לרע.
ילתא אמרה לבעלה, רב נחמן: (חולין) 'שימו לב, כי כל מה שהחוק האלוהי אסר עלינו, הוא התיר לנו חיקוי:
– הוא אסר עלינו דם אבל התיר לנו כבד;
– הוא אסר עלינו קיום יחסי מין בזמן מחזור אבל התיר לנו דם טהרה;
– הוא אסר עלינו שומן בקר אבל התיר לנו שומן חיות בר;
– הוא אסר עלינו בשר חזיר אבל התיר לנו את המוח של השיבוטה;
– הוא אסר עלינו אישה נשואה אבל התיר לנו גרושה בזמן שהבעל הקודם שלה חי;
– הוא אסר עלינו אחות בעל אבל התיר לנו נישואי ייבום;
– הוא אסר עלינו Non-Jewess אבל התיר לנו את האישה היפה שנלקחה במלחמה.
ואז היא אמרה: "אני רוצה לטעום בשר בחלב, מה השווה לזה?"
על מנת למלא את בקשתה, רב נחמן ביקש מהקצבים להכין לה עטינים קלויים. הגמרא שואלת כיצד הוא יכול היה לעשות זאת, לאור הדרישה לחתוך עטינים בחתך רוחב וללחוץ אותם נגד הקיר, התשובה היא שהדרישה הזו מוגבלת לסיטואציות שבהן העטין היה אמור להתבשל, אך זה אינו חל כאשר העטין היה קלוי.
לפני יותר משנה, בנובמבר, הרב הראשי האשכנזי של ישראל הרב יונה מצגר הודיע על גילוי בספרד של מין מיוחד של ברוז, אותו טעמו שלושה שפים מקצועיים לא יהודיים באירופה, שאישרו שהוא טעם בדיוק כמו חזיר. השאלה נשאלה את הרב מצגר האם יהיה מותר לאכול את הברווז שטועם כמו חזיר; האם זה ייחשב כשר.
לאחר חקירה עם השאלה, הוא קבע שזה כשר והתבסס על הגמרא המצטטת את ילתא, שלפיה לכל איסור שהשם הטיל יש תחליף כשר באותו טעם בדיוק.
הרב מצגר אמר את הדברים במהלך כנס קולינרי במרכז הרפואי קפלן ברחובות. מעניין לציין שילתא מזכירה גם את המוח של השיבוטה, סוג של קרפיון, שיש לו את טעם החזיר.
לפני חמש שנים, בגליון ראש השנה של העיתון ירושלים פוסט הופיע מאמר מאת ארי זיוויתובסקי וארי גרינשפן בשם "השיבוטה הקדושה, סיפור דגי לראש השנה".במאמר הם כתבו שטעם החזיר מודגם בשיבוטה. הם מצטטים את המדרש שבעת שגלו היהודים בידי הבבלים, "700 סוגי דגים כשרים, 800 סוגי ארבה כשר ומספר בלתי מוגבל של ציפורים כשרות גלו איתם לבבל, וכשהם חזרו, כולם חזרו איתם למעט הדג שנקרא שיבוטה… ובעתיד, כולם מיועדים לחזור."
זיווטובסקי וגרינשפן מאמינים שהם מצאו את הדג הזה בטורקיה.
לפני כמה מאות שנים נשאלה שאלה לגבי המן שירד מהשמיים כדי שליהודים יהיה אוכל במדבר לאחר שיצאו ממצרים. התלמוד אומר לנו שהמן היה אוכל יוצא דופן שהיה לו טעם כל מה שהאדם רצה. והשאלה נשאלה: מה אם האדם ירצה שזה יהיה בטעם של חזיר?
החידושי הרי"ם, טען שלא יכול המן לקבל טעם של מאכלים אסורים. , החיד"א, מאידך טען שכן. והחיד"א מצטט את המקרה הנזכר בתלמוד על ילתא כדי להוכיח את נקודתו. כל איסור, האיסור לאדם לשמוע את קול השירה של אישה מלבד אמו, אשתו או בנותיו נלמד מפסוק בשיר השירים. ב:יד "השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה."
פסוק זה הוא ציטוט בנוגע לילתא בגמרא קידושין עמוד ע', הכוללת סיפור ארוך על אדם מנהרדעא המעליב את רב יהודה במהלך ביקורו בפומבדיתא. רב יהודה שם אותו בחרם וקורא לו "עבד". האדם מזמין את רב יהודה לדין תורה בפני רב נחמן בנהרדעא.
רב יהודה שואל את חברו רב הונא אם עליו ללכת ורב הונא מייעץ לו ללכת. רב יהודה הולך אם כן לנהרדעא לבית רב נחמן, אך מכיוון שהוא מתנגד לדין תורה, הוא חולק על כל דבר שרב נחמן עושה ואומר, ומשתמש לעיתים קרובות במילים של שמואל כדי לעשות זאת. אגב, מהסיפור הזה אנו לומדים שלרב נחמן ולילתא יש בת בשם דונאג.
[רב נחמן:] האם בתי דונאג תבוא ותשקה אותנו?
[רב יהודה] אמר לו: כך אמר שמואל: אין משתמשים באישה.
[רב נחמן:] אבל היא קטנה!
[רב יהודה:] שמואל אמר במפורש שאין משתמשים באישה בכלל, אם היא בגירה או קטנה!
[רב נחמן:] האם האדון שלי רוצה לשלוח שָׁלוֹם לאשתי ילתא?
[רב יהודה] אמר לו: כך אמר שמואל: כל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה, קול של אישה הוא עֶרְוָה [כלומר, אני לא יכול לדבר איתה].
[רב נחמן:] אפשר לדבר איתה דרך שליח.
[רב יהודה] אמר לו: כך אמר שמואל: אין שואלים על שלומה של אישה.
[רב נחמן:] דרך בעלה!
[רב יהודה] אמר לו: כך אמר שמואל: אין שואלים על שלומה של אישה בכלל.
[ילתא, ששמה לב שבעלה מבוזה, אומרת לבעלה נחמן שיגיע לנקודה כדי שרב יהודה יפסיק לגרום לו להיראות לא מספיק טוב].
מדבר רב יהודה שאסר לדבר עם ילתא, לומד המהר"ל שיש להימנע מכל שיחה מיותרת עם אשת זכר אחר. דעה מקובלת בנוגע לקול אישה היא זו של המגן אברהם (רב גומבינר) שאמר שקול השירה של אישה נשואה תמיד אסור, ואילו קול הדיבור שלה מותר. זו הגישה המקובלת בדרך כלל ביהדות.
