1.
רבבות התפללו אשתקד ביום הכיפורים ליד הכותל המשוחרר. עם רדת היום התכוננו בכל מניין לתקוע בשופר.
"אל יתקע אף אחד קודם שיתקע משה סגל", ביקש השר מנחם בגין שהיה בקהל המתפללים. "הרי סגל היה הראשון שעבר על צו הבריטים שלא לתקוע ליד הכותל ביום הכיפורים. זכאי הוא להיות ראשון התוקעים ביום כיפורים זה ליד הכותל המשוחרר".
הבקשה הועברה מפה אל פה, ממניין למניין, ובמוצאי היום חיכו כל התוקעים לתקיעתו של סגל.
2
זקן ארוך ולבן עוטר את פניו העדינים של משה סגל. עיניים לו כחולות נוגות, דיבורו איטי ומהורהר. מראהו אינו מעיד כלל וכלל כי זה האיש היה בין הראשונים להרים את נס המרד בארצנו.
הוא היה חבר ברית הבריונים. היה מראשוני אצ"ל ובמשך שנים רבות חבר מפקדתו. לאחר מכן היה במנהיגי לח"י.
אשתקד, זמן קצר לאחר שחרורה של עיר דוד, עלה אליה וקבע בה את מושבו. כעת הוא עושה כמחצית השבוע בעיר בעתיקה, בה יזם וניהל את עבודות השיקום והשיפוץ של בית הכנסת לחסידי חב"ד, שנחרב על ידי הערביים. ליד בית הכנסת הקים לו כמה חדרים למגורים. שאר ימות השבוע הוא יושב בכפר חב"ד. הוא מזכירה של המועצה המקומית של אזור לוד, המקיפה עשרה יישובים וכפר חב"ד בתוכם.
כמה אוהב הוא את עיר דוד ! מה גדול חשקו לשכון סמוך להר הבית, לכותל, שריד מקדשנו ! הרי כל ימיו הטיף לחידושה של מלכות בית דוד, ולכותל המערבי נשבע אמונים.
3
הדבר היה בשנת תרפ"ט. הערביים הגבירו את מאמציהם לדחוק את רגלי היהודים מלהתפלל אצל הכותל המערבי. הבריטים לא גילו נטייה יתירה להגן על זכויות היהודים, האדישותם עודדה את הערביים במעשיהם.
באותו זמן היה סגל עובד כשומר ברחובות. לבו התפלץ בקרבו כששמע על התעללויות הערביים במתפללים ליד הכותל. הוא התפטר ממקום עבודתו ואירגן בתשעה באב תהלוכה של צעירים אל הכותל. לפני הכותל הרימו הוא וחביריו את ידיהם בשבועה: "כולנו נשבעים אמונים לכותל המערבי".
בפרוס הימים הנוראים של שנת תר"ץ אסרו הבריטים, בעקבות המצב המתוח שהיה שורר בארץ לאחר הפרעות של חודש אבגוסט, לתקוע בשופר ליד הכותל במוצאי יום כיפור. זו היתה הוראה זמנית, שלאחר מכן נעשתה קבע ונשארה בתוקפה כל ימי הממשל הבריטי בארץ.
ביום הכיפורים של אותה שנה לא התפללו הרבה יהודים ליד הכותל, בשל המצב המתוח.
לקראת יום הכיפורים של שנת תרצ"א עלה סגל, שבאותו זמן היה שומר במנחמיה בגליל, לירושלים. החלטתו היתה נחושה לתקוע בשופר ליד הכותל. תפילת שחרית התפלל בישיבת "עץ חיים", שם התפלל ר' אריה לוין, שאליו הוא קשור בכל נימי נפשו. לאחר מכן הלך לכותל. בין מנחה לנעילה עמדו יהודים קבוצות קבוצות ליד הכותל והתווכחו על איסור התקיעה בשופר. סגל הצטרף לאחת הקבוצות. נמצא בתוכה מר ברוך בינה, קצין מחוז חיפה. הוא ניסה להרגיע את הרוגזים. "התקיעה במוצאי יום כיפור היא רק מנהג", אמר "האם כדאי בשביל מנהג להתגרות בשלטונות?"
סגל התערב בוויכוח ואמר : "בוודאי יש מקרים, בהם מותר לנו לבטל מנהג – אך אם שלטון זר כופה עלינו את הדבר, מצווים אנו למסור את נפשנו על הדבר הקל ביותר".
בינה נעץ מבטו בסג"ל: "צעיר, אפשר שהנך מתכונן לתקוע בשופר?"
סגל השיב קצרות : "אני אינני מגלה את תוכניותיי!"
בינתיים הגיעה שעת תפילת נעילה. הלילה רד. סגל ניגש אל הרב יצחק אביגדור בורנשטיין הרב המפקח של הכותל" ואמר "רבי, אני צריך לשופר!"
הרב נזדעזע.
"רבי אני צריך לשופר", חוזר סגל על משאלתו.
הרב שתק, ורק כיוון את עיניו כלפי העמוד העומד בפינה הצפונית של הכותל ובו מצויים סידורי תפילה. ומייד יצא את הסימטא שלפני הכותל.
סגל הבין את הרמז: "צעיר, עשה מה שלבך חפץ, אך אני אינני רוצה לראות במעשיך".
סגל ניגש לעמוד. ידו ממשמשת ומחפשת בין הסידורים. הנה השופר. בתנועה מהירה שם אותו לתוך חולצתו הפתוחה ועשה את דרכו אל הפינה הדרומית של הכותל.
סגל עדיין היה רווק בעת ההיא והתפלל בלי טלית. הוא פנה אל אחד המתפללים שעמדו שם: "תן לי הטלית שלך. רוצה אני להתפלל ליד הכותל כשאני עטוף בטלית". סגל קיבל את הטלית והתעטף בה. משהגיע לסיום תפילת נעילה, והקהל קרא בקול שבע פעמים "ד' הוא האלקים", הוציא את השופר מחיקו ותקע תקיעה גדולה…
מיד עטו עליו השוטרים הבריטיים הרבים, שהיו פזורים בתוך הקהל וסחבו אותו ל"קישלה", תחנת המשטרה אשר בעיר העתיקה.
"לא היה טפח בגופי בו לא אחזה יד שוטר בריטי", מספר סגל.
ב"קישלה" הושיבו אותו במשרד והפקידו עליו שומר. עברו שעות, ואין שואלים ואין חוקרים אותו. אף לא הגישו לו אוכל. ולא הורידוהו לבית הסוהר אשר במרתף הבניין. מהרהר סגל: "נראה שהבריטים נבוכים. מקרה ראשון מסוגו הוא, ועדיין אינם יודעים מה לעשות בו". בחצות הלילה בקירוב הודיעו לו לפתע, שהוא חופשי ורשאי ללכת הביתה.
כשיצא מתחנת המשטרה קידמו את פניו בברכה תלמידי ישיבת הרב קוק: "זה שעות שמוכנה לך ארוחה אצל הרב אברהם רבינוביץ, מזכירו של הרב".
בדרך לביתו של הרב רבינוביץ, שהוא ידידו של סגל מימי נעוריו בפולטאבה באוקראינה, שמע סגל על ההתפתחויות שהביאו לידי שחרורו.
מיד עם הישמע תקיעתו ליד הכותל מיהרו מבחורי הישיבה של הרב אל הרב קוק לבשר לו את הבשורה המשמחת, כי בחור תקע בשופר ליד הכותל.
הרב התרגש. "יבורך הבחור הלז!" קרא בשמחה. אך כששמע שהתוקע נעצר על ידי הבריטים נחמצו פניו. הוא התקשר מייד עם המזכיר של האדמיניסטרציה. "צמתי כל היום, אך לא אסב לטעום דבר עד שתשחררו את התוקע", אמר הרב חמזכיר.
"אבל האיש עבר על פקודת הממשלה", טען המזכיר.
"הוא נשמע חצו דתו", השיב לו הרב.
"אך תקיעתו מרגיזה את הערבים", אמר הלה.
הרב קוק עמד בשלו שלא יטעם דבר עד שישחררו את התוקע. המזכיר נכנע ללחץ זה והבטיח לשחרר את סגל. אלא שלא קיים את הבטחתו מייד, כי אם כעבור כמה שעות.
4
מאז עד שנת תש"ח תקעו בכל יום כיפור ליד הכותל, בניגוד להוראות הבריטים ועל אפם וחמתם. התוקעים היו תלמידיו של סגל. בהתקרב הימים הנוראים היה מדריך חברי בית"ר, ולאחר מכן חברי אצ"ל, בתקיעה. תמיד "הכין" שני תוקעים. שאם ייתפס האחד – יתקע השני.
אשתקד, זמן קצר לאחר שחרור העיר העתיקה, עלו "התוקעים" עם משה סגל, מורם ורבם בראשם, מכל חלקי הארץ למסדר חגיגי ליד הכותל. הם הביאו עמהם שופרותיהם ותקעו תקיעה גדולה של חרות.
מתוך "הדואר" גליון לט, י"ב בתשרי, תשכ"ט