(משיחותיו של הרב צבי יהודה קוק)
הרבה שנים עברו מאז. אחרי התיישבותי בירושלים בשנים הראשונות של המדינה, הייתי נכנס לעתים אצל הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת "מרכז הרב". הייתי בא אל דירתו בשכונת "כרם אברהם" או אל חדרו בישיבה, שאז היתה שוכנת עדיין ברחוב הרב קוק. הייתי מתלווה אליו בדרכו כל אימת שפגשתי אותו ברחוב והוא הולך אל הישיבה או שב ממנה.
עשיתי אזני כאפרכסת לקלוט את לקחו. הקשבתי קשה רב לשיחתו הקולחת, שיחה הצריכה לימוד ועיון. מחשבותיו מרוות נפש המאזין, שפתותיו נוטפוס מרגליות-בינה. שמעתי מפיו דברי תורה ופרקי הגות, אף סיפר לי פרשיות מחיי אביו הגראי"ה זצ"ל.
פעם אמר לי, כי בימי המאבק של המחתרת נגד השליט הבריטי נתבהרו לו כמה אגדות חז"ל. נסיבות השעבוד והמרד שהיה עד להן, האירו לו נבכי העבר, בו היו קיימים תנאים דומים.
הרי הסיפור על רבי פנחס בן יאיר שהלך לפדות שבויים. שמע רבי ויצא לקראתו. אמר לו: רצונך, סעוד עמי. ענה: הן. ברם צריך אני למהר לדבר מצוה, עת אשוב אכנס אליך. כאשר חזר נזדמן לפתח בו היו עומדות פרדות לבנות של רבי. אמר: מלאך המוות בביתו של זה [הן ממיתות בני-אדם] ואני אסעד אצלו? שמע רבי, יצא ואמר: אמכור את הפרדות. נענה רבי פנחס ואמר: "ולפני עור לא תתן מכשול". אמר רבי: אפקיר אותן. ענה לו הלה: מרבה אתה את היזקן. אמר: אעקור פרסותיהן! ענה: יש בכך משום צער בעלי חיים. אמר: אהרוג אותן! השיב: הנך עובר על בל תשחית… גבה הר ביניהם (חולין ז, א-ב; מתורגם ומקוצר).
האמנם ראוי היה רבי יהודה הנשיא, בשל הפרדות הלבנות, למנה כזו של דברי קינטור והקנטה? מה מסתתר מאחורי דבריו המרים של רבי פנחס בן יאיר?
רבי פנחס בן יאיר חתנו של רבי שמעון בן יוחאי היה. נראה שהלך בעקבות חותנו בשנאו את הרומנים. השבויים המוזכרים בסיפור, ודאי יהודים מורדים במלכות היו, רבי פנחס בן יאיר הולך לעשות או להשתדל למען שחרורם. רבי, יחסיו עם השלטון תקינים. והוא אינו רואה בעין יפה את הדבר. הוא יוצא לקראת רבי פנחס. מזמינו לסעוד אצלו. דעתו לעכב אותו או אולי גם להניע אותו ממעשהו. רבי פנחס עומד על כוונתו של רבי. הוא נאות לקבל את ההזמנה, אך יבוא אל רבי רק אחרי שמילא שליחותו. בבואו אליו מבחין רבי פנחס, שבלאו הכי היתה נפשו מרה על רבי בשל קירבתו היתירה לשליטים הזרים, בפרדות הלבנות שבפתח הבית. בעיניו זה מעשה התהדרות והתגנדרות נוסח הרומאים. הוא מוכיח את רבי על כך, אך בעוד שהוא מדבר על הפרדות, כוונתו על כלל-התנהגותו של הנשיא כלפי הרומאים.
והנה הסיפור הידוע על רבי עקיבא. היה מהלך בדרך. בא למקום ישוב, ביקש אכסניה ולא נתנו לו. הוא לן בשדה. היו עמו תרנגול, חמור ונר. באה רוח וכיבתה את הנר. בא חתול ואכל התרנגול, בא אריה ואכל את החמור. באותו לילה בא גייס ושבה כל בני המקום. אמר להם רבי עקיבא: לא אמרתי לכם כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה?" (ברכות ס, ב – סא, א, מתורגם ומקוצר. רש"י: אילו היה הנר דלוק היה הגייס רואה אותי, ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא היה גייס בא ושובה אותי.
הסיפור אומר דרשני. לא נתנו אכסניה לרבי עקיבא, לרבי עקיבא שאמרו עליו ששמו הלך מסוף העולם ועד סופו. רבם דחו!
"הדברים נתבררו לי בימי המאבק של המחתרת", סיפר לי הרב קוק. "אנשי אצ"ל נרדפו על צווארם לא רק על-ידי האנגלים אלא גם על-ידי חלק מן הישוב. לא נתנו להם מקלט ומחסה. היו שסירבו לפתוח להם בתיהם מפני טעמים אידיאולוגיים – והיו שעשו כך מפני פחד השליטים הזרים".
רבי עקיבא "נושא כליו של בן כוזיבא המלך" היה כלשון הזהב של בן-מימון. עובר היה בארץ עם תלמידים לוחמים. היום רד, הם קרובים לישוב אך אינם נכנסים אליו. יודעים הם כי אנשי המקום פחד האויב עליהם ולא יתנו להם מקלט. לנים מחוץ לעיר. רבי עקיבא נפרד מהם. סמוך ובטוח היה כי בפניו לא ינעלו אנשי המקום את דלתותיהם. ברם הוא טענה. למחרת כאשר נפגש שוב עם תלמידיו הוא אומר להם [אליהם הכוונה במלים: אמר להם]: "הלא אמרתי לכם כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה", ומספר להם את שרשרת הנסיבות שכתוצאה ממנה ניצול מן הגייס הזר.
יש סיפור נפלא בזוהר, פרשת ויחי.
"רבי שמעון כשפירש הפרשה, יצאו [רשב"י ותלמידיו] מן המערה. אמר: רואה אני שהיום יפול בית בעיר, וימותו שני רומאים מקטרגים. כל זמן שאני בעיר, לא יפול הבית. חזרו לתוך המערה… יצאו מן המערה והלכו. כאשר נכנסו לעיר ראו קבוצת בני אדם שמתו כי נפל הבית עליהם. ראו שמספידים לאלו שמתו עם הרומאים. פתח רבי שמעון ואמר… אלו הבכיות אינן על יהודים אף על פי שיהודים מתו שם; כי אלה היהודים אילו היו יהודים לא היו נהרגים. כיון שמתו הקב"ה מכפר עוונותיהם"*).
והסביר רבי צבי יהודה: רבי שמעון בר יוחאי גילה לתלמידיו כי ביום זה יתקפו המורדים בית כדי להרוג שני רומאים רשעים – אלא כל זמן שהוא בעיר לא תיערך ההתקפה. נכנסו אל המערה. כאשר חזרו אל העיר נודע להם כי בהתקפה נהרגו לא רק הרומאים אלא גם יהודים. אמר להם רבי שמעון: אלה היהודים שנהרגו לא יהודים "אמיתיים" היו, משתפי-פעולה עם הרומאים היו. אילו היו יהודים באמת לא היו נהרגים. כעת שנהרגו יכפר להם הקב"ה על מעשי בגידתם.
אמר רבי יהודה צבי שליט"א: יודע אני דעותיהם של אלה המאחרים את חיבור הזוהר, אך הלא הם צריכים להודות, כי שקועים בספר זה דברים ומסורות עתיקים.
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" כ"ד באדר תשל"ה
*) התרגום הוא בעקבות התרגום של בעל "הסולם" הרב י. ל. אשלג, מהדורתו חלק ז, עמ' רסג, רעא.