מחקרים במקרא ובתולדות ההלכה מאת הרב דוד שלמה שפירא מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"א.
הספר המונח לפנינו הוא קובץ מחקרים במקרא. שונים הם נושאי המחקרים אך מגמה אחת לכולם: להפריך דעות מבקרי המקרא והמסורת. במחקריו מצביע המחבר על מקבילות רעיוניות ולשוניות בין ספרי התורה והנביאים ומפרש מדברי הנביאים לאוד ההלכה המקובלת, ועל ידי כך מוכיח כי התורה הכתובה והמסורה היתה ידועה היטב לנביאים, והס מתכוונים אליה ומתבססים עלי' במשאיהם.
נמסור כאן בקצרה תוכן הפרקים השונים. הפרק הראשון הוא נתוח ספרי עמום ומיכה מתוך הדגשה מיוחדת על החומר ההלכתי המצוי בהם. הפרק השני מראה על יסוד הקבלות עד כמה תלויה נבואת הושע בן בארי בתורת משה. המחבר נועל סכומו של מחקר זה בדברים כאלה: "כמובן שלא בכל ההשוואות אפשר להוכיח בראיות חותכות שדברי הנביא תלויים בדברי התורה ולא להפך, אלא שדיין ההוכחות שהבאנו בפנים מחקרנו. להכריח את אמיתת הדעת המקובלת על האומה מדור דור. כמדומני שמופתים אלה יספיקו, למי שאינו מתעקש, להוכיח שהתורה במלואה כבר היתה נודעת בימי הושע בן בארי". פרקים ג' וד' המהווים רובו של הספר, מוקדשים להשוואה מדוקדקת של חזון ישעי' הנביא עם תורת משה, ובהם מוכיח המחבר כי הספר הנבואי מושפע כולו מתורת משה וש"ההשוואות וההקבלות מראות בעין שלא שני עולמות נפרדים או מנוגדים הם עולם התורה והנבואה, כי אם עולם אחד ממש". פרק ה' מיחד את הדבור על "הדמות המשיחית בשביל הדורות" – והוא בא להראות כי שרשי חזה המשיח נעוצים בספרי התורה. בפרק "מה הוא המובן המקורי של שיר השירים" מהוה המחבר על יסוד מקבילות עם יתר ספרי המקרא כי הפירוש האליגורי של חז"ל כי השיר הוא דו- שיח בין כנסת ישראל לאביה שבשמים הוא הוא הפירוש המקורי והאמיתי, הספר מסתיים בארבעה מחקרים קטנים יותר, אחד מהם דן בנושא: "מי הוא דניאל הנזכר בספר יחזקאל". לפי דעת המחבר הכוונה לבן של דוד המלך בשם זה, אשר לפי אגדת חז"ל היה מפורסם כצדיק וכחכם יוצא מן הכלל.
כל המחקרים שבספר שופעים אסוציאציות מפתיעות ופירושים מקוריים שהם פרי הבנה חודרת לפשוטו של מקרא. לא נוכל מבלי להגיש כאן בקצה הקנה לפחות אי-אלה מהם.
בהצביעו על ההקבלה בין הפסוק בהושע (א, ט): "ויאמר קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם" ובין הפסוק בדברים (לב, כא): "הם קנאוני בלא א-ל… ואני אקניאם בלא עם" אומר המחבר: אפשר לומר שהושעהבין את דברי פרשת האזינו באופן זה: הם קנאוני בלא-א-ל (כלומר במה שהחשיבוני לל-א-ל) כעסוני בהבליהם (היינו אותי עזבו והלכו אחדי בורות נשברים) ואני אקניאם בלא-עם (כלומר לא אחשיבם עוד לעם); וכאן מודיע הנביא שכבר הגיע זמן קיומה של נבואת משה.
יודע אמנם המחברכי המקבילות של הפסוק עצמו בשירת האזינו דומות למצביעות יותר על הפירוש הפשוט שאנחנו רגילים בו, ולכן הוא נוקט בלשון זהירות: אפשר לומר שהושע הבין את דברי פרשת האזינו כך.
את סוף הפסוק בהושע! "ואנכי לא אהיה לכם", הנראה כאילו הוא חסר, מנסה המחבר לפרש על ידי כך שהוא תופס את המלה "אהיה" בשם קדוש, כמו בשמות ג, יד: "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". וכוונת הפסוק בהושע שהד' איננו עוד אהי', אלקים, להם. וזה פירוש מקורי עד מאד.
הרב המחבר הוא אחד המצויינים שברבני מדינה זו. ידיו רב לו בכל מקצועות הספרות הרבנית ובספרות המחקר והוא מעמיק חשוב והגות. הרב ד. ש. שפירא עבד במלאכת-מחשבתו זו לא רק ברוב ידיעה ויגיעה אלא גם מתוך יראת הרוממות ומתוך אהבה לקדשי האומה, ובשל כך יזכה שספרו, הכתוב בסגנון בהיר ונהיר, יתקבל בחיבה בחוגים רחבים ויהווה תרומה חשובה להבנת דברי נביאינו וחכמינו ותוספת נכבדה לבנין חומת המגן למסורתנו.
ט. פרשל מתוך הפרדס חוברת ג' שנה ל"ו