ברי שהקוראים מכירים תצלום זה. הרי הוא אחד התצלומים הנודעים של אלברט איינשטיין.
נראה בו לא איינשטיין המאתימטיקאי והפיסיקאי הגאוני – אלא איינשטיין האדם, איש הצדק והצדקה, שנפשו ולבו היו פתוחים לכל סובל ומעונה.
צער העולם ניבט מתוך העינים העמוקות-הנוגות, והמצח המקומט לא רק על משא של שנים הוא מעיד.
תולדותיו של התצלום הזה, סיפור שלם הן. והסיפור מעין זר של פרחים המקיף את התמונה.
שמעתי אותו סיפור מפי הצלם עצמו, מר פרד שטיין, שנפטר לפני חצי שנה כאן בניו-יורק, והוא רק בן 58.
שטיין, צלם-אמן נודע, היה יליד דרזדן שבגרמניה. בארץ מולדתו למד משפטים, אבל עם עליית הנאצים לשלטון הוכרח להפסיק את לימודיו ובלוויית רעייתו ליזלוטה היגר לפאריס. שם התפרנס ממלאכת הצילום. יום אחד עבר לפני חלון-הראווה של בית מלאכתו כתבו של כתב-עת אנגלי לתצלומים. הוא הבחין בתצלומים היפים. מאמר על אמנות הצילום של פרד שטיין, שהופיע לאחר-מכן בכתב-עת זה, הפנה אליו את תשומת הלב ועיתונים וכתבי-עת פריסאיים התחילו מעסיקים אותו כצלם. הוא צילם אישים ומאורעות.
בשנת 1941 הגיע לארצות-הברית. ככל מהגר התלבט קשה בשנותיו הראשונות בעולם החדש.
יום אחד, בתחילת שנת 1946, טילפנו אליו מכתב-העת "פורצ'ון": "יש לך תצלום יפה של איינשטיין?"
"אין לי תצלום, אבל אם תרצו אשתדל לצלם אותו", השיב הצלם.
"לא, אין צורך בכך, יש לנו אוצר תמונותיו של איינשטיין, אלא שאין הן הולמות את צרכינו בשעה זו. חבל על הטרחה שבהתקנת תצלום חדש. סבורים היינו, שיש לצלום מוצלח תחת ידך".
"אוליי בכל זאת תתנו לי שהות לצלם אותו", ביקש שטיין, שהרגיש לפניו הזדמנות בלתי-חוזרת להרחיב את חוג לקוחותיו.
סוף סוף הסכימו. קבעו לו לשטיין זמן קצר להמביא להם תצלום של איינשטיין.
מייד פתח פרד במאמצים להגיע אל איינשטיין, כדי לצלם אותו. הוא פנה לידיד-נעוריו, הפרופיסור פטר גבריאל ברגמן, שבמשך כמה שנים שימש עוזר לאיינשטיין, והלה התקשר עם הגברת הילני דוקס, מזכירתו של המאתימטיקאי הדגול.
"איינשטיין אינו מניח לצלם אותו. הוא מרשה זאת רק אם הצילום נעשה לטובת מוסד או קרן צדקה או כדי לעזור לאנשים", נאמר לשטיין. "האם מייצג אתה איזשהו מוסד של צדקה?"
שטיין הודה, שברצונו לצלם את איינשטיין בשביל כתב-עת. ברם, אם איינשטיין מוכן להצטלם כדי לעזור לאנשים – הרי הוא, שטיין, גם כן צריך לעזרה.
נראה שדבריו נתקבלו ונקבע לו זמן לבוא לפרינסטון ב-21 בפברואר.
באותו יום שדפק שטיין על דלת-ביתו של איינשטיין, היה המאתימטיקאי מצונן והיה שוכב במיטה. אך הצילום לא נדחה.
"נכנסתי לחדר מיטתו של איינשטיין. המיטה היתה בלתי-מסודרת. איינשטיין עתה זה קם מן המיטה ונכנס לחדר הסמוך, שם היה מנגן בכינור, בעת שהכנתי את מכשירי הצילום" – סח לי שטיין.
חדרו של איינשטיין היה מקושט בתמונה יחידה. היה זה ציור של הרמן שטרוק: "יהודי זקן מיפו".
"יש לנו דבר במשותף", אמר שטיין לאיינשטיין, בשעה שנכנס הלה לחדר, "גם לי יש תמונה זו". הם התחילו להתווכח על אמנותו של שטרוק. איינשטיין היה תחת הרושם, כי שטרוק צייר תמונה זו לאחר מלחמת-העולם הראשונה, ברם שטיין סיפר לו ששטרוק ציירה שנים רבות קודם לכן. "תמונה זו קיבל אבי הרב ליאופולד שטיין משטרוק כמתנה לרגל חתונתו בשנת 1905, סיפר פרד לאיינשטיין, והראה לו באחת הפינות של הציור מגן דוד קטן ועל ידו ראשי התיבות של הרמן שטרוק ותאריך הציור: 1905.
הצלם, שבא לבית איינשטיין רק לשעה קלה, בילה בשיחה עם המאתימטיקאי שעה ארוכה.
"דע לך שאני שונא צלמים", אמר איינשטיין לפרד.
פרד סיפר לו על נושא פרס נובל אחר, שגם כן היה שונא צלמים וסירב להצטלם. כתוצאה מכך, הואיל ולעיתונים לא היו תצלומים ממנו, הופיעו בעיתונות העולם המון קאריקטורות על האיש.
איינשטיין נהנה מן הסיפור ושיבח את הצלם על תשובתו.
תצלומו של איינשטיין, מעשה ידי שטיין, הופיע בכתב-העת "פורצ'ון" במאי של אותה שנה ומשם נדד אל כל יישובי התרבות בעולם.
י"ב אייר, תשכ"ח