ארנולד צווייג
."שלוו הייתי בביתי, בית והון, נחלת אבות, בית מלא ברכת הד' בלישבונה המהוללה, עיר ואם בפורטוגל. שם ציוה הד' את הברכה באסמי. העולם והכבוד לפני" – כותב דון יצחק אברבנאל. אבל פתאום נהפך עליו גלגל הזמן. בעירום ובחוסר כל ברח מפני חמת המלך ומצא לו מקלט בצל מלך ספרד. רק מעט נח משברו ושוב הוכרח לקחת מקל נדודיו בידו ולצאת עם יתר אחיו, בני עמו, מגולה לגולה. בין הגולים גם בנו בכורו, יהודה, רופא מומחה ומשורר פילוסוף.
באיטליה – ארץ מפלטו – כתב יהודה את ספרו הנכבד "ויכוח על האהבה", שהנחילו שם וכבוד בגויים. שלושים שנה אחרי מותו תורגם הספר הנ"ל מאיטלקית לספרדית. הגוי המתרגם הקדישו לפיליפ השני, מלך ספרד, נין ונכד לפרדיננד ואיזבלה, אבות האינקויזציה. שחוק גורל הגולה ! פרי עטו של גולה ספרד מוגש כשי למלך שבארצו עולים תמרות עשן מוקדי מקדשי שם. לו היה בן אברבנאל רואה עתיד ילדי רוחו, היה נושא עליהם קינה, כמו שהיה מתאבל, עת היה חי, על בנו, פרי בטנו הנחטף מחיקו והובל לשמד הטבילה.
לפני ארבע מאות שנה היה הדבר. בראש מורם ובקומה זקופה עזבו מגורשי ספרד ופורטוגל את חצי אי הדמעות. ידם נטויה לאלה ולשבועה, בל ישובו לראות, בל ישקיעו עוד מרצם והונם בארץ שגמלתם רעה תחת טובה. פי שבעים ושבע ממוראות ספרד היתה חטאת אשכנז ומורא השעבוד והטבח. אבל אין יד נטויה לאלה ולחרם – לכן אפשר ואפשר הדבר, שעל אדמתה תדרוך כף רגל סופר יהודי ופרי עטו יקדיש לטמטום.
ב.
מעשה בלודביג לויסון, הסופר היהודי האמריקני שטייל עם יעקב וסרמן, המספר היהודי גרמני הגדול, בשנת 1907, כמה שנים לפני מותו של הלה בהרי טירול שבאוסטריה. נעצר המספר הזקן, נסמך על מקלו ושפך לפני לויסון שיחו. "אינני כשאר הסופרים. לעת עולם עולה בלהבות יכולים להצטמצם בעבודתם. עברי אנוכי, דם עברי נוזל בעורקי. אינני יכול להתעלם מצער העולם. הלא תמיד הייתי יהודי ויהודי אשאר. הלא ספרי הראשון "היהודים בצירנדורף" ליהודים הקדשתי."
על אף הדברים האלה קדמה טבטוניותו של יעקב וסרמן ליהדותו. כל ימיו נזהר היה להבדל מיהודי המזרח, כנאב ויאה לבן אשכנז "מתורבת". קדמה יהדותו וגם ציוניותו של ארנולד צווייג לגרמניותו. רצען סובב בעיירות שלזיה התחתונה ובכפריה, היה אביו של הוגה דעות ומשורר אשכנז הלז, לימים השתקע בגלוגאו, התחתן ופתח חנות לתבואה ומספוא. כדרך גברין יהודאין חסך לו פתו מחכו, כדי לחנך בנו על ברכי חכמה ודעת. שנים התגלגל בנו בערי אוניברסיטאות אשכנז וידו בכל מדע. לא הכזיב הבן התקוות שתלה בו אביו. בן עשרים ושלוש היה, בהופיע ספר ספוריו הראשון. בן עשרים ושבע היה עת קיבל פרס קלייסט לספרות. רוב ספריו ומאמריו על נושאים יהודיים וגם מקומה של ארץ האבות בהם לא נפקד. לכל לשונות אירופה תורגמו כתביו ועל במותיה הוצגו מחזותיו. לא כמו בן ארצו וגזעו, יעקב וסרמן, שהתנכר ליהודי תחום המושב, שאליהם התוודע עת שירת בצבא, כי דוקא חיבה יתרה רחש להם, ולא פסק להללם על צניעותם ופשטותם, על סגולותיהם המוסריות והרוחניות כאחת.
שנת 1933 באה. ספרי א. צווייג מועלים על המוקד בכל רחבי גרמניה. המשורר עלה ארצה והתישב בעיר הכרמל. שם העלה בשנת 1938, זכרונות ימי למודיו במינכן, על ספר. הספר "ימים עברו" הקדיש לידיד נעורו ליאון פויכטונגר, סופר גולה כמוהו. להקדשה רצופה תפלה ותקוה של פגישה קרובה במולדת. "מולדת" – פה משמעותה לא ארץ האבות, שבה ישב המספר כי אם גרמניה. על מזוודותיהם ישבו סופרי ישראל גולי אשכנז בפראג, פאריז וציריך וחכו למהפכה שתשיבם לכנם. המהפכה לא באה. אבל פרצה המלחמה העולמית והיא הוכיחה, כי לא רק שכבה דקה, כי עם כל האומה הגרמנית על כל מעמדיה וחלקיה הקיף הנאציזם. נתבדה חלום הסופרים הגולים. אבד עולם, שדימו שהוא שלהם. הם שלחו יד בנפשם. סטפן צווייג בברזיל וארנסט טוללר בניו יורק. ארנולד צווייג ישב וציפה, אחרי כבוש גרמניה עזב מולדתו האמיתית, עזב ציוניותו והלך ברלינה.
הננו נזכרים בדברים שכתב טורגנייב לליב טולסטוי, עת הסתגר ביסנאיה פולנאיה: "גדול סופרי רוסיה, אל תניח עטך מידך, שוב לספרותנו לתפארת עמך".
רב הרצון והחשק לאמר כדברים האלה לארנולד צווייג: "מה לך ביניהם? שוב לעמך ולתפארתו". אבל, נראה, שאחרנו את המועד. הוא ואנחנו. מתהלכת השמועה שהרוסים אסרוהו בעיר הגויים.
מתוך "חרות" יום ה' י"ט טבת תשי"ב,
.
.