אברהם בנו של משה מנדלסון, מעשירי ברלין היה. השתמד האיש, שכח את אביו הגדול ורצה להשכיח גם זכרו. לא בשם מנדלסון יקרא זרעו וזרע זרעו בגויים, כי אם ברטולדי. בן לאותו אדם – הלא הוא פליקס מנדלסון – ברטולדי הקומפיניסט המפורסם. ולא הרי האב כהרי הבן. על אפופ וחמתו של אביו התגאה בסבו הגדול ובכל מקום בואו, בהכלי-מלכים ובארמונות רוזנים נשא את שמו היהודי ברמה.
ומעשה בדני קיי, הקומיקן המפורסם, שניגשה אליו מרגריטה נסיכת המלכות המאוחרת וביקשה חתימתו. עמד וכתב: דוד קמינסקי זה שמו וזה זכרו – אכן נכד נאמן לרחל קמינסקי, מיסדת התיאטרון היהודי בפולין.
מספרים עליו, על אביו של יהודי מנוחין, כי בא לניו-יורק, ואחרי תלאה רבה מצא לו דירה, גרשה אותו בעלת הבית בהיודע לה כי הוא יהודי. אז נדר נדר, כי בהיולד לו בנים, בשמות עבריים יכנם, כדי שיוכר עליהם צור מחצבתם. לבן הבכור – יהודי קרא, ולבת הנולדת אחריו, חפצי בה, וגדל הנער והיה לילד פלאים ותהלתו מלאה תבל, ושמו "יהודי" הולך לפניו. לא ימירנו ולא יחליפנו. מעשה שהיה לפני כמה שנים במנצ'סטר באנגליה, היתה טעות-גוי. קבעו אחד הקונצרטים לליל כפור. וכבר הודבקו המודעות. וכבר נמכרו הכרטיסים, אבל יהודי מנוחין בשלו הוא עומד. הוא לא ינגן בליל כל נדרי. עד כאן מנוחין – היהודי. מכאן והלאה היהודי – מנוחין.
אחר המלחמה בא מנוחין לברלין לתת שלושה קונצרטים. אחד לחיילי צבאות הכיבוש. אחד לתושבי העיר והשלישי ליהודי שארית הפליטה. לשני הקונצרטים הראשונים באו בהמונים, לשלישי לא בא איש. כרוז הופץ בין אנשי שארית הפליטה: אל תלכו לשמוע את אחינו הגדול, המנגן לרוצחינו ומשמידנו. מנוחין לבי נקפו, הוא קרא לוכוח פומבי. ועל הבימה לפני בית מלא עמדו זה מול זה: יהודי מנוחין, הכנר הגדול ואליישקה הצולע, משורר צעיר מווילנה, פתח מנוחין ואמר: מרגיש אני צערכם כאבכם. אבל רצח לחוד ומוסיקה לחוד. עולם האמנות ועולם המוסר גובלות זה את זה אבל אין מלכות נוגעת במלכות. לעומתו נענה אליושקה הצעיר, כשאנחה עמוקה פורצת מלבו: כשאני חושב על מוסיקה וכשאני מהרהר בגרמנים מופיעים לפני הרוצחים הגרמנים כשהם עומדים ומנגנים בשעה שאחי ואחיותי הובלו לכבשנים.
ראה מה בין בני ובין בן חמי. לספרד רק פבלו קזלס אחד והוא יושב בגולה ושותק. בכנורו לא יגע עד שיעבור פראנקו מן הארץ. לספרד רק פיקאססו אחד והוא בגולה יושב, אבל לבו עם עמו. הוא עם ספרד הוא עם הדם, מאות בשנים נהרו לחזות במוקדי-אש שבראשי חוצותיה, והיום, כשאין אינקביזיציה הוא בא לראות באצטדיונים, בלוחמי השוורים באצטדיונים. הלא עם ספרד – עולם החושים הוא עולמו ועל שלל צבעים וצלילים הוא חי – אבל גדוליו יודעים שאמנות ומוסר כרוכים יחד.
ועמי עם המוסר, דם איננו אוכל ולא יוכל לראות, אל גיל העמים לא ישמח, ניר נאה ואילן נאה היו זרים לרותו, ושחורים לבש בנודדו בגולה – ועומד בנו הגדול ומכריז – אמנות לחוד ורצח לחוד.
כשאני חושב עליך, מרטין בובר, שאתה כותב בשבילם, כשאני מהרהר בך יהודי מנוחין, שאתה מנגן להם, צר לי עליכם במאוד מאוד, נזכר אני במעשיות שסיפר לי אבא ז"ל על פריצים ביערות פולין ויהודי "מה-יפית" שלהם. שלכל הלולא וחינגא שלהם גררו את ה"מושקה", הלבישוהו צבעונים ופקדוהו לנגן ולרקד לפניהם, והם היו מתענגים על רקודם ומנגינתם. ולפעמים רחוקות היו זורקים לו מטבע נוצצת ולעתים קרובות משסים בו כלביהם וצליפים עליו את השוט. הנני רואה איך שהם מתענגים על כתיבתכם ונגינתכם, איך הם מוחאים לכם כף וזורקים לכם פרס – וביד המקל ובמחשבתם כבשנים ותאי-גאזים.
ט. פרשל, "חרות" 13 ינואר 1952