קצב הפעולה הדיפלומטית במזרח הקרוב והתיכון ומדת התגברות בודדותה של ישראל בזירה הבינלאומית עולים על החששות של הפסימיים ביותר שבינינו. מתברר שפקוד ההגנה של המזרח התיכון והקרוב המוקם שלבים שלבים לא רק שאין לישראל חלק בו והיא איננה קשורה לו באיזו מדה שהיא כי אם הוא מקבל לאט לאט צביון אנטי ישראלי. ונראה שהמגמה להכריח את ישראל לויתורים בשטחים שונים על ידי לחץ מדיני וצבאי מאורגן תשמש כח משיכה למדינות אחרות שעדיין מהססות להצטרף לאמנה הצבאית היזומה על ידי המערב.
לפני שנתיים אחרי בקורו של פוסטר דאללס במזרח הקרוב והתיכון ואחרי כשלונו להשפיע על מדינות האזור להרכיב בקוד הגנה משותף בשל חלוקי דעות שבינן לבין עצמן ובשל התנגדות אחדות מהן להרתם "לעול המערב" רווחו שמועות שמעצמות המערב יציעו למדינות השונות חתימת הסכמי הגנה נפרדים. היה אז המדובר שגם ישראל תוכלל בהסדר כזה והיתה קיימת התקוה שבעקבותיו תהנה מדינתנו מסיוע צבאי וכלכלי מוגבר תזכה למעמד יותר איתן בזירה הבינלאומית תודות לאהדת מעצמות המערב שהיא תוצאה טבעית של הסכם הגנה הדדי ובשלב יותר מאוחר יפעילו מעצמות המערב השפעתן ולחצן למען השגת שלום קבע בין מדינות ערב וישראל שאליהן הן קשורות בהסכמי הגנה.
מעצמות המערב נגשו אמנם לחתימת הסכמים נפרדים שהיו צריכים לשמש חוליות ראשונות שבסופם של הדברים יובילו להאמנה כוללת, החוליה הראשונה החשובה יותר היתה הקמת ציר קארצ'י אנקרה הי' זו ה"חזית החלשה" ביותר לטפול המערב. לתורכיה גבול ארוך ומסוכן עם ברית המועצות ופאקיסטן זקוקה לסוע הכלכלי של ארצות הברית פרט לאהדתה הפוליטית בנוגע לסכסוכיה התמידיים עם הודו. להסכם שנחתם בין תורכיה ופאקיסטן אופן הגנתי מובהר ולא היו נספחים לו שום תנאים הכופים מדיניות מסויימת על החותמים כלפי מדינה אחרת באזור.
הצעד השני של מעצמות המערב היה נסיון לשלב מצרים שהיא החזקה בין מדינות ערב בהגנת המערב על ידי חתמת הסכם הגנה אתה. קדמו לנסיון זה תמיכה בשלטון הכת הצבאית בכל גלגוליו למרות שהוא טרם התבסס במצרים עצמה וקיום התנגדות גדולה נגדו במדינות ערב, התערבות ארצות הברית להשגת הסכם בנוגע לפנוי אזור התעלה, התעלמות המערב מאיומיהם התמידיים של מנהיגי מצרים כלפי ישראל וההסגר שהיא מקיימת נגדנו בתעלת סואץ ובמפרץ אילת ובאחרונה על ידי הצעות של סיוע כלכלי וצבאי רב. מצרים לא נענתה לשדולי המערב.
אחרי שנסיון זה לא הוכתר בהצלחה הועבר מרכז הכובד של הפעולה הדיפלומטית של המערב לבגדד. כמו בקהיר כן גם בבגדד דרשו האמריקנים מן הבריטים ותורים למען המטרה המשותפת שלוב מדינות ערב לתוך מחנה המערב. תנאי מוקדם להסכמת בגדד לחתימת חוזה עם תורכיה היה בטול החוזה הבריטי-עיראקי של שנת 1930 אחרי שתצטרף בריטניה אליו. בריטניה רשאית אמנם לפי החוזה החדש להחזיק צבא בעירק ולהשתמש בבסיסי התעופה של מדינה זו אך מבחינה פורמלית עוברים כעת הבסיסים הגדולים של חיל התעופה המלכותי של באהניה ושאיבה לידי העירקים ובטול החוזה הבריטי-עיראקי מהווה נסיגה נוספת של הבריטים מן המזרח הקרוב. בריטניה שלמה מחיר זה כמו ששלמה מקודם מחיר יותר גבוה למען פיוס מצרים: עזיבת בסיס הסואץ אך העיראקים דרשו עוד מחיר אחר. יש להניח שלמחיר זה הסכימו הבריטים, האמריקאים והתורכים בלב יותר קל. היתה זו הדרישה לכפות על ישראל הסדר הנוח לערבים. דרישה זו נתמלאה והיא כלולה בתנאים המפורטים במכתבים שהחליפו ראשי ממשלות עירק ותורכיה בעת חתימת החוזה. תנאים אלו מונעים את הצטרפותה של ישראל לחוזה ועל ידי כך למעשה, אם לא להלכה, חתימת הסכם בין ישראל ותורכיה לבד, כמו כן מחייבים תנאים אלה את החתומים על הברית לפעול למען בצוע החלטות או"ם בנוגע לישראל.
ארצות הברית ואנגליה מנסות כעת להרחיב את ההסכמים הקיימים על מדינות אחרות במזרח התיכון. מרצים איננה באה לעת עתה בחשבון. היא מנסה להקים פקוד ערבי מתחרה ובנסיונה זה היא רוצה להעזר על ידי ביצור הפרסטיג'ה שלה על ידי הסכם עם הודו. מגמת המערב נתונה כעת להרחיק מתחת השפעת מצרים את סוריה והלבנון. מכאן השיחות הרבות בין מדינאי דמשק ובגדד מאחד ומדינאי ביירות ואנקרה מאידך. מה יש לארצות ולבריטניה להציע למדינות אלו, פרט לסיוע צבאי וכלכלי שהוא מובן מאליו? מה יכולות הן להציע להן כדי שאלו יצדיקו את הצטרפותן למערב בפני מצרים, ערב הסעודית ותימן. לארצות הברית ובריטניה אין בסיסים בסוריה והלבנון כמו שהיו לאנגליה בסואץ ועירק ושהיא תעביר אותן לרשות מדינות אלו. תמורת הסכם ורשות שמוש בהם לעתיד. לסוריה והלבנון יכולות ארצות הברית ובריטניה, שהן המתווכות בהסכמי ההגנה השונים המוצאים, להציע רק דבר אחד: להפקיר את ישראל.
ובריטניה וארצות הברית מציעות באמת דבר זה למדינות ערב. אין לצפות שמדינאי ארצות הברית, בהן תתקיימנה בחירות לנשיאות בשנה זו ידברו ברורות בענין זה. אך בריטניה עושה כן (גם בה תתקיימנה בחירות אך אין ליהודים השפעה עליהן) ואת דברה אמר סיר אנטוני אידן היום ראש ממשלת בריטניה בדברו בתור שר החוץ בוכוח על הצטרפות בריטניה לחוזה תורכיה-עירק.
מר אידן אמר: "אני מאמין אישית שלא יהיה כל הסדר בין הערבים והישראלים עד שלא ייעשו לפחות שלשה דברים. ראשית פתרון בעיית הפליטים, שנית – הסדר בעית הגבולות שלישית בעית מימי הירדן".
מר אידן המשיך: "כל השאלות הללו אינו אלא חלקים של הבעיה בכללותה, לא יהיה לאל ידינו להשיג הסכם בר קיימא, אם לא נגיע לכלל הסכם בשלוש הבעיות גם יחד".
מר אידן הוא דיפלומט ותיק ומנוסה והוא יודע להלביש נאומו במליצות אהבה לישראל אך משמעותם האמיתית של דבריו מתגלה כשאנו משוים דבריו עם הודעת משרד החוץ הבריטי מלפני תשעה חדשים. אז הודיע משרד החוץ הבריטי שהוא מוכן לשמש מתווך בין מדינת ישראל ומדינות ערב אם היא תדרש לכך. משרד החוץ הבריטי הביע אז את הדעה שיש סכויים לשלום ולא נקב בשום בעיות שהן בבחינת תנאי מוקדם לכל הסדר.
מאת: ט. פרשל מתוך "המודיע" כ"ג ניסן תשט"ו.