בימי המבי"ט היו אנשים שהיו משלמים הון רב בעד אתרוג מהדרין מן המהדרין ועל ידי התנהגותם גרמו להתיקרות האתרוגים הכשרים האחרים. על כן ראה אותו גאון חובה לעצמו לצאת בדברים חריפים נגד אלו האנשים. ואלו הם דבריו בתחלת התשובה שהשיב בענין הזה:
קנא קנאתי במהללים את עצמם לייקר ולהוסיף על שויי האתרוגים של מצוה אפילו להדור מצוה יותר על שליש במצוה שהיא סבה ליקר שויי הכשרים.
בסוף דבריו הוא כותב שאם ישמעו לדבריו וינהגו לפי דרישתו ירדו מחירי האתרוגים מעשרה עד אחד.
גם פסקו של המבי"ט נתקבל בכל תפוצות ישראל והוא מוזכר ב"מגן אברהם" להלכות לולב.
הרבנים מנהיגי העם, עמדו תמיד על המשמר והיו מוחים נגד כל הסכמה מצד הקהלה או בעלי האומנים (ראה חושן משפט סימן רל"א סעיף כז. כח) שלא ישרה בעיניהם.
בשאלות ותשובות מהרלב"ח מסופר על קהלה בה היו קיימים שלשה בתי מלאכה לתקון בגדים, ראשי הקהלה אסרו על כל אחד מבתי המלאכה להיות סגור יותר מחדשים בשנה כי על ידי כך תתרבה העבודה אצל האחרים והם יעלו את המחירים. רב הקהלה מחה נגד הסכמה זו כי לפי דעתו היו שני בתי מלאכה מספיקים לכל חבריה וסגירת השלישי במשך תקופה ממושכת בשנה לא היתה גורמת לעליית המחירים.
ברור שרבני הקהלה לא יכלו להתערב בעסקי כל ענף כלכלי כי ברבים היו המחירים תלויים במחירים של השוק של הגויים אבל שליטה גמורה היתה להם בנוגע למצרכים המיוחדים ליהודים ועל כן מוצאים אנו רוב תקנותיהם בנוגע לתשמישי קדושה ובשר כשר.
מאת ט. בן משה מתוך "המודיע כ' טבת תשי"ד"