(עם הופעתו האחרונה של הפסנתרן בניו-יורק)
א
עמירם ריגאי יושב ליד הפסנתר. אזני הקהל דרוכות לנגינתו, העינים צופות, הולכות שולל אחרי אצבעותיו המרצדות על המנענעים.
אצבעות זריזות, כשפניות, כבקסם מוציאת מן כלי הנגינה צלילים ובנות צלילים דקות ועדינות ביותר; מבצעות יצירות קשות ומסובכות.
הוא מנגן בטהובן, באך ושופין, גם מיצירות בני דורנו, פאול בן-חיים וז'ק מילר, וגם – מיצירותיו שלו.
"רפסודיה ישראלית מס' 2" הוא השם של אחת מיצירותיו. שם אחר לה: "ישראל שרה".
"קראתי ליצירתי 'ישראל שרה', כדי להדגיש כי ישראל שרה ותוסיף לשיר", הוא מסביר, הקהל הגדול פורץ בתשואות.
הצלילים מתפשטים באולם, שומע אתה מתוכם את הצעד המהיר והקל של חיילי יראל, הלמות הפטישים בידי הבונים, צחוקם העליז של ילדים. "ישראל שרה".
ב
בתכנית של הערב מופיע גם שמו של הקומפוזיטור לואי מורו גוטשאלק.
גוטשאלק היה פסנתרן וקומפוזיטור אמריקני. שעתו הופיע באירופה ובאמריקה וזכה לתהילה מרובה. הוא נחשב כמוסיקאי האמריקאי הראשון בעל שם עולמי, יש אומרים שאביו היה יהודי. הוא מת בשנת 1869 בבראזיל והוא רק בן ארבעים.
בשנת 1962 כאשר ריגאי ניגן בבראזיל שמע שם יצירה של גוטשאלק. הוא התאהב במוסיקה הרומאנטית של הקומפוזיטור, ולאחר שובו לארצות הברית התחיל לחפש יצירותיו. מה הופתע כאשר גילה, כי כאן, בארץ מולדתו, נשכח גוטשאלק כמעט כליל, ורבים מן המוסיקאים אותם שאל על אודותיו לא שמעו אפילו את שמו.
אחרי חיפושים מרובים גילה ריגאי בספריה המוסיקלית של "לינקולן סנטר" בניו-יורק חבילה מאובקת של דפי תווים של גוטשאלק – ומאז הוא עושה להפצת יצירותיו.
לפני שלוש שנים הוציא ריגאי תקליט של כמה מיצירותיו של גוטשאלק בביצועו הוא. בקרוב הוא עומד לפרסם ספר-תווים מיצירותיו.
ג
ריגאי הוא יליד תל-אביב. אביו, ד"ר משה ריגאי, מוותיקי הגדוד העברי, הוא כימאי ומחברם של ספרי לימוד לכימיה. אמו, יונה, כותבת מחזות וסיפורים.
בן שלוש התחיל עמירם לנגן בפסנתר. בן תשע היה כאשר הופיע בראשונה בציבור, כמה שנים לאחר מכן התחיל לתת קונצרטים בקיבוצים ובמחנות צבא, כבר אז היה מנגן מיצירותיו שלו.
הוא היה מחבר שירים ומנגינות והיה מלמד אותם בציבור, כמה משיריו זכו לפופולריות רבה.
בשנת 1950 – והוא אז בן שבע-עשרה – השתתף במבחן מטעם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. היה באותו מעמד ליאנורד ברנשטיין. הוא התרשם עמוקות מנגינתו של הצעיר, והאיץ בו לצאת לארצות הברית להשתלמות.
בסוף אותה שנה ביקר ריגאי אצל ארתור רובינשטיין בלוס אנג'לס. האמן הזקן נרגש מפגישתו עם מוסיקאי צעיר ממדינת היהודים הצעירה.
ריגאי טרם דיבר אז אנגלית, ודודה שלו המתגוררת בלוס אנג'לס שימשה לו תורגמנית.
"כמה יפה השפה", אמר רובינשטיין בלהט לשמע הדיבור העברי בפי המבקרים אצלו. "הייתי רוצה מאוד ללמוד לדבר עברית".
ריגאי עשה אצל אובינשטיין חצי יום. כאשר ניגן לפני האמן נראו דמעות בעיני האמן הזקן.
"צעיר, אינך זקוק למורה,, אמר לו רובינשטיין לריגאי, "קנה לך רשם-קול שיקלוט נגינתך, ועל פי האזנה להקלטה תשפר נגינתך".
ד
"נהגתי בזה כעצתו של ארתור רובינשטיין. ואמנם היא עזרה לי הרבה", סיפר לי ריגאי.
ואולם, ריגאי לא רצה לוותר על מורים ומדריכים. בארץ היה תלמידו של ליאו קסטנברג. כאן באמריקה נהיה תלמידם של פרופ. מרק גינצבורג וד"ר קלרנס אדלר.
בשנת 1952 זכה ריגאי בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית של מוסיקאים מטעם האוניברסיטה של קליפורניה. בפברואר, 1953, הופיע בקשר לקבלת הפרס ברסיטל ב"רויס הול" בלוס אנג'לס. היתה זו ההתחלה של מסע קונצרטים עטור תהילה שהוליך אותו לערים ומדינות רבות.
זה שנים שריגאי מחלק את זמנו בין הארץ והגולה. בארץ הופיע בין היתר עם התזמורת הפילהרמונית ועם תזמורת "קול ישראל". בחוץ לארץ ניגן עם תזמורות חשובות בניצוחם של מנצחים דגולים, ליאופולד סוטובסקי, ארתור פידלר, ועוד.
גם כשהוא רחוק מן הארץ לבו ועיניו נשואים לציון. כל תוכניות-הופעותיו כוללות יצירות ישראליות.
"מגמתי להביא לידיעת העולם את המוסיקה של ארץ ישראל החדשה. ישראל שרה והיא תוסיף לשיר!" אומר ריגאי.
וכך גם עשה בהופעתו הנהדרת האחרונה ב"ג'דסון הול" כאן בניו-יורק לפני כמה שבועות.
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" גליון ל – כ"ב בסיון תש"ל