לר' שאול ליברמן שליט"א, הגורס בעל-פה.
א. על ציצית לשון
רשימה היסטורית עתיקה, המיוחסת לספר הקבלה של רבי אברהם ב"ר דוד, והמובאת בספר יוחסין (יוחסין השלם, עמ' 85-84) מספרת לנו על גדולי נרבונה. מצויים כה גם כמה דברים על פעלם של רש"י ושני נכדיו, רבינו תם והרשב"ם. על שני האחרונים נאמר "שהיו גורסין שיתא סידרי של ציצית לשון והם היו רבנים מרביצים תורה והעמידו תלמידים הרבה".
בנוסח יותר מלא של אותה רשימה, שנתפרסם על ידי א. נויבואר (השקפה צרפתית, כרך י', עמ' 105-99), הלשון היא כך: "שהיו גורסין שיתא סידרי על ציצת לשון וכו' ".
מה פירוש המליצה "על ציצת לשון"? נויבואר פירסם יחד עם נוסחו גם תרגום צרפתי. אך התרגום אינו מילולי ואת המליצה הנ"ל לא תירגם כלל.
נויבואר כלל רשימה זו גם בספרו "סדר החכמים וקורות הימים" (כרך א', עמ' 84-82). משם שאב א. בן יהודה את המליצה והביא אותה במלונו הגדול בערך ציצית (עמ' 5473).
המהדיר נ. ה. טור-סיני מעיר עליה בשולי העמוד: "אולי במשמעות ציוץ לשון, צפצוף לשון?".
יודעים אנו שכימי הקדמונים היו לומדים משניות, תלמוד וגם ספרים אחרים בניגונים מיוחדים[1] – נוהג שנשתמר על ימינו אלה בין יהודי תימן – ולפי זה היתה אולי מתקבלת דעתו של טור-סיני כי המכוון במליצה כי הם היו לומדים בצפצוף לשון, בניגון. אמנם אין לנו שום ידיעות כי אי-פעם היו לומדים בצרפת בניגון, אך יש מקום לטעון, כי אפשר שרבינו תם והרשב"ם כן היו שונים בניגון, ואולי רק בינם לבין עצמם, כמו שמסופר על רבי יוסף אשכנזי, התנא מצפת, שהיה חי כמה מאות שנים אחריהם, "שהיה שונה המשניות בניגון" ("שם הגדולים" בערכו).
אבל פירושו של נ. ה. טור-סיני אינו נראה. דומה עלי שפירוש המליצה – ואל פירוש זה בוודאי התכוון גם א. בן יהודי כאשר הכניס את המלים בערך "ציצית" – כי ששת הסדרים היו שגורים ושנונים בפיהם, היו על קצה, על ציצית, לשונם (ביידיש: "אויפ'ן שפיץ פון דער צונג", וכך גם בשפות אחרות).
סמוך לפירוש זה הוא השימוש במליצה הנ"ל ע"י ר' שמואל שולם מהדירו של "ספר יוחסין". בהקדמה לספר (קושטא, שכ"ו) הוא משבח את המחבר, ר' אברהם זכות, ואומר עליו: "דע לך שזה המחבר היה חכם גדול בקי בחדרי התלמוד בבלי וירושלמי ספרא וספרי המדרשים כולם על ציצית לשונו".
ואעיד לי עוד עד לפירוש הבטוי, והוא ר' דוד קונפורטי בספרו "קורא הדורות" (ונציה תק"ו). ר' דוד מספר (שם דף מה, ב) על ר' לוי פשריאל עמו למד פרקים רבים ב"מורה נבוכים", והוא כותב עליו: "ראיתיו בקי מאד בספר ההוא עד שרוב הפרקים היו סדורים בפיו על ציצת הלשון על פה כמו ק"ש" [קריאת שמע].
ב. מבחוץ
יהודי אשכנז השתמשו במלה "מבחוץ" כביטוי ל"בעל פה", והיא מן הגרמנית "אויסוונדיג".
כותב ר' אליהו קפשאלי (בן המאה הט"ז) על הלימודים בישיבת פדובה באיטליה: "…והיה מפלפל כל אחד… והפלפול היה נעשה מבחוץ, רצוני מבלתי שיפתחו ספר, כי היתה ההלכה שגורה בפי הכל…" (השקפה צרפתית, כרך ע"ט, עמ' 34).
וכבר מצוי הביטוי יותר ממאתים שנה קודם לכן.
"מי שקורא הפרשה לצאת ידי השלמת פרשיות עם הציבור יכול לקרות בעל פה… תדע דאין ברכת התורה ביחיד, מכלל דיכול לאומרן בחוץ, בשם מורי' רבי' (שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך, לבוב, תר"ך, סימן תל"ז).
ובתשב"ץ לתלמיד המהר"ם בר ברוך מרוטנבורג (סימן קפ"ה): וראה הר"מ ז"ל שקרא הפרשה ביום חמישי מבחוץ[2].
וכך גם בספר "ארחות צדיקים" ("שער התורה"): "…רבים פורשים מן הלימוד מרוב טורח השמעות והדקדוק שאומר בעל פה, כי אומרים מה נוכל להבין סברות מבחוץ, הלואי שהיינו יודעים מה שבתוך הספרים".
הדואר
י"ז שבט, תשל"א
[1] עיין באחרונה: ישראל ייבין "הטעמת תורה שבעל פה בטעמים", "לשוננו", כרך כ"ד.
[2] כך הלשון בדפוס ראשון של התשב"ץ (קרימונה, שט"ז). בדפוס וארשה, תרל"ז, כבר שינו המדפיסים "מבחוץ" – ל"בעל-פה". ועיין גם "ספר מנהגים דבי מהר"ם ב"ר ברוך מרוטנבורג", מהד' י. אלפנביין, ניו-יורק תרצ"ח, עמ' 10.