א.
בשנת 1954 ערך פרופ' בן-ציון דינור המנוח, והוא אז שר החינוך והתרבות בממשלת ישראל, ביקור רשמי אצל אלברט איינשטיין בפרינסטון. שני האישים קיימו שיחה ארוכה.
דינור ידע הרבה על אישיותו ויהדותו של איינשטיין, אך בשיחה זו הופתע להיווכח כמה גדולה היתה יהדותו של גאון-מדע זה, אשר כגודלו בפיסיקה כך היתה מידת פשטותו וענוותנותו.
"איינשטיין היה יהודי גדול, גדול מאד. גדול בהרבה משחשבנו ומשידענו", אמר פרופ' בן-ציון דינור כאשר סיפר לי על פגישתו עם הפיסיקאי.
נזכר אני במלים אלה כל אימת שאני קורא או שומע דברים על איינשטיין היהודי.
אך באחרונה, עת נמסר בעתונות, לאחר מותו של הרב ד"ר שמואל בלקין, כי כאשר נשיא ישיבה-אוניברסיטה בא אל איינשטיין כדי לבקש ממנו רשות לקרוא את שמו על בית הספר לרפואה שהוא עמד להקים … הציע לו איינשטיין לקרוא את בית הספר בשם הרמב"ם.
וכך באחרונה, עת קראתי בספרו של פרידריך טורברג "הדודה יולש"י מכתם שכתב איינשטיין על הרגשתו כיהודי:
Schau Ich Mir
Hab ich wenig Freude dran.
Fallen die Juden an, mir die andern ein,
Bin ich froh, ein Jud zu sein.
שעה שמביט אני ביהודים
רוב-נחת אין לי,
אך בחשבי על האחרים
שש לבי, כי יהודי אני.
מכתם זה שמע טורברג מהרמן ברוך, הסופר היהודי-הגרמני, אשר היה יושב בפרינסטון והיה בידידות עם איינשטיין. "ביקשתי את ברוך בתחנונים להמציא לי את המכתם בכתב-ידו של איינשטיין", כותב טורברג. "רציתי לשים אותו במסגרת כדי שיהיה תמיד לנגד עיני, אך לצערי הרב לא הספיק לעשות כך".
ב.
טורברג הוא מספר ומשורר, מבקר ומסאי. בן עשרים ושתים היה כאשר קנה לו שם בספרות הגרמנית עם הופעת הרומן הראשון שלו בשנת 1930. הוא נולד וגדל בווינה ולמד בפראג, שם קירב אותו מאכס ברוד. במלחמת העולם השניה, והוא אז מהגר במערב אירופה, שירת בצבא הצרפתי. אחרי מפלת צרפת ברח לספרד ופורטוגל ומשם לארצות הברית. בשנת 1951 חזר לווינה. יצירותיו תורגמו לשפות רבות.
הספר "הדורה יולש", רובו ציורים מחיי הבורגנות היהודית במרכז-אירופה, ביחוד בווינה ובפראג, בשני הדורות שלפני השואה, יהדות זו העמידה סופרים, אמנים ואנשי מדע שהיו מראשי המדברים בחיי התרבות של מדינותיהם. רבות האמרות והאנקדוטות בספר, כי אלה מעטות-המלים יש בהן לעתים להאיר ולתאר יותר מדיונים והסברים ארוכים. יש כאן סיפורים על אישים מפורסמים ועל אנשים פשוטים. על ספרות, תיאטרון ועתונות, על מקומות, עסקים ומוסדות, על נוהגים והליכות, על מאכלים ומסעדות, ועל בתי-הקפה הנודעים של ווינה, טורברג הוא אמן הסיפורת ותיאוריו מושבים ומקסימים, אך חבל שיש בספר גם מעט דברים אשר נפש יפה סולדת בהם והשתיקה היתה יפה להם.
אין בכוונתנו להרחיב כאן את הדיבור על הספר. הזכרנו אותו אגב הבאת מכתמו של איינשטיין, אך מכיוון שכבר נגענו בו לא ניפרד ממנו מבלי להזכיר לפחות אחד מסיפוריו המעניינים.
פרק שלם מוקדש לאישל, העיר האוסטרית שהקיסר פראנץ יוזף בחר בה למושב-קיץ. היו באים לשם מכל רחבי הממלכה האוסטרית-הונגרית, ובייחוד מווינה, כדי לבלות את הקיץ בעיר בה שהה "הקיסר ידים הודו". ילד הייתי כאשר ביקרתי בעיר זו עם הורי ע"ה. שלטון האבסבורג עבר כבר מזמן, אך אווירת "הקיר"ת" היתה שרוייה עדיין על רחובות אישל, גניה ובנייציה.
יהודים רבים היו באים לאישל לימי הנופש, ואין צריך לומר כי גדול היה חלקם בחיים החברתיים והתרבותיים של העיר. טורברג מזכיר הלצחו של הקומיקאי הווינאי ארמין ברג: "חמש מאות מיליון סינים יש בעולם, ורק חמשה עשר מיליון יהודים, למה אם כן אין רואים באישל אפילו סיני אחד".
והוא מביא סיפור מעשה "אחד היפים ביותר, ואשר היה יכול להתרחש רק באישל, בטיילת של אותה העיר". ומקדים הוא לו סיפור אחר הלקוח מספר "ראדצקי-מארש" לינסף רות:
תמרונים בגליציה. הקיסר הזקן רוכב עם פמלייתו לעיירה הסמוכה לשדה-המערכה. משלחת של יהודי המקום באה לקראתו, בראשה זקן-העדה. הוא נושא עמו כר ועליו מפתח אותו הוא אומר להגיש לקיסר. הקיסר מקבל את מנחת-הכבוד ומקשיב רב קשב לדברי התהילה של תוקן הנאמרים בעברית. לאחר שהקיסר נתן את האות להמשך המסע, פונה השר קאזניץ, אשר רכב מאחורי הקיסר, לשכנו ואומר: "לא הבנתי אף מלה מדבריו של היהודי הזקן". הקיסר שומע את ההערה. הוא הופך פניו אחורנית, וכשחיוך קל מרחף על שפתיו הוא מוכיח את השר: "קאזניץ חביבי, הרי דברי היהודי לא היו מכוונים אליך כלל וכלל".
עד כאן סיפורו הדמיוני של רות, שטורברג רואה בו תיאור של הכנה נוגעת-ללב שאפשר לה להתקיים לעתים בין זקנים שאין להם דבר משותף מלבד הזיקנה.
את סיפור המעשה שהתרחש באישל, שמע טורברג מבנו של אחד האנשים שהיה עד-ראייה לו. שעות הבוקר. שלושה גברים בגיל הזיקנה מהלכים להם בטיילת. הם רואים את הקיסר, אשר אף הוא עורך טיול-בוקר. שניים מן השלושה מסירים כזבעיהם זקדים קידה גדולה. השלישי, הבארון קאלר הזקן. סר צעדים אחדים הצידה והוא עומד, כזבעו חבוש לראשו ושפתותיו רוחשות. שלישו של הקיסר אץ למלא חובתו ולהיטפל לאדם שהוא חושבו למזלזל בכבוד המלך, אך פראנץ יוזף – אשר בדרך כלל מחמיר היה בענייני נימוס – מעכב עליו. "הנה לו, הנח לו", הוא אומר לשליש, "זה בסדר". הקיסר מברך את השלושה וממשיך בדרכו.
מעיר טורברג: ודאי, הקיסר לא היה יכול לדעת כי הבארון קאלר הוקל, אשר אף לאחר שהועלה לדרגת אציל הוסיף להחזיק במצוות דתו, היה מברך אותה שעה הברכה שמברכים על ראיית מלך ממלכי העמים, ועל כן לא הסיר כובעו מעל ראשו. הקיסר לא היה יכול לדעת זאת – אך אפשר שהוא חש מעין דבר זה.
הדואר כא אייר תשלג