ספרה של גאולה בת יהודה על הרב משה אביגדור עמיאל

לאחרונה יצא מהדפוס בירושלים, איש ההגיונות, ספר על הרב משה אביגדור עמיאל ז"ל, מנהיג ואידיאולוג המזרחי ומחבר חיבורים מקוריים של התלמוד. הוא כיהן במשך 16 שנים כרבה של אנטוורפן ובתשע השנים האחרונות לחייו, עד לפטירתו ב-1945, היה רבה הראשי של תל אביב. הספר, שיצא בהוצאת המוסד הרב קוק. נכתב על ידי גאולה בת יהודה.

גאולה בת יהודה, בתו של הגאון רבי יהודה לייב מימון ז"ל (פישמן) ורעייתו של ד"ר יצחק רפאל ז"ל, היא סופרת ומתרגמת ידועה. תרגומיה כוללים את תרגומיה של הרב ד"ר יחזקאל אפשטיין, "אמונת היהדות" ו"תולדות יהודי איטליה" של בצלאל רוט ז"ל. היא גם תרגמה לעברית את מחקרו של בצלאל רוט על אליהו מנחם, רב לונדון מהמאה ה-13, מנהיג קהילתי, רופא ואיש כספים שהוא מחברו של פירוש על המשנה, מסדר זרעים וכתבים רבנים נוספים. בצלאל רוט התרשם מאוד מתרגומים של גאולה בת יהודה, במיוחד מהעובדה שכאשר נתקלה בציטוטים, היא פשוט לא תרגמה אותם מחדש לעברית, כפי שעושים מתרגמים רבים, אלא חיפשה את המקורות וכללה את העברית המקורית של הטקסט בתרגומה.

בצלאל רוט רצה שתתרגם יצירות אחרות שלו אבל בעלה, ד"ר יצחק רפאל, המליץ ​​לה להתרכז בכתביה שלה ולא לעסוק בתרגום ספרים של אחרים.

גאולה בת יהודה כתבה על אישים ותלמידי חכמים רבנים וכן על סופרים שהיו קשורים באופן בולט לציונות הדתית. היא כתבה מונוגרפיה על אביה, רבי יהודה לייב מימון וכן על הסופר העברי יחיאל מיכל  פינס, אשר שימש תקופה כנציגה בארץ ישראל של קרן העדות משה מונטיפיורי בלונדון ומי שחיבר ספרים על רבי יצחק יעקב ריינס, המייסד והנשיא הראשון של המזרחי.

בגליון האחרון של כתב העת "סיני" היא פרסמה מחקר על הרב גדליה שמלקס, רבה של קולמאה ופרמיסל. שהיה מנהיג מזרחי בגליציה. גאולה בת יהודה שימשה כעורכת עוזרת של האנציקלופדיה העברית לציונות הדתית, אותה ערך בעלה. היא חיברה 19 מאמרים בכרך השישי של האנציקלופדיה, שהופיע לפני מספר חודשים. היא כתבה, בין היתר, על הרב הראשי איסר יהודה אונטרמן, הרב שלמה זלמן אוירבך. רבי משה צבי נריה. אבי ישיבות בני עקיבא ובתי מדרשות לבנות בישראל; הרב ד"ר יחזקאל אפשטיין, מנהל ה-Jews' College בלונדון והעורך הראשי של תרגום סונצ'ינו לאנגלית של התלמוד; אברהם מאיר הברמן, ביבליוגרף ידוע וחוקר שירת ימי הביניים העברית; והרב יהודה לייב זלוטניק (אבידע). האחרון פירסם מחקרים בתחומים שונים של מדעי היהדות, כולל פולקלור ושפה יידיש. הוא היה פעיל בפולין, קנדה ודרום אפריקה. בשנת 1949 התיישב בירושלים שם נפטר בשנת 1962.

בהקדמה לספרה החדש מציינת גאולה בת יהודה כי הוא הוכן בתקופה מאתגרת ביותר בחייה. "זה התחיל כאשר נלקח ממני בני יחידי רבי שילה ז"ל. זה הסתיים לאחר פטירתו של בעל נעורי, יצחק ז"ל. נשארתי לבד, אבל ומתאבל. הנחמה היחידה שלי הם נכדיי ונכדיי. יברך אותם ה'".

באותה הקדמה מקפידה המחברת על עדכניות הפרסום.

"הרב עמיאל היה הוגה דעות מקורי מאוד. גישתו לבעיות שונות של הציונות והמזרחי הייתה ייחודית", היא כותבת. "לפעמים אתה מתפלא על רוחק הראייה והאומץ שלו לבקר את דרכי הציונות הדתית, גם אם אתה לא תמיד מסכים עם דעותיו. אין ספק שבימים כמו שלנו, ימים של בלבול אידיאולוגי, אנחנו צריכים אדם שינזוף בתנועה על סטיותיה ממסלולה ואולי יציע פתרונות לעתיד.הרב עמיאל חזה לאחר קום המדינה היהודית, הציונות תאבד הרבה ממשמעותה והשפעתה והדגיש את נחיצות המשך הקיום. של הציונות הדתית ומילוי משימותיה באותה תקופה על מנת לחזק ולהמריץ את המדינה…".

המשך יבוא

גואיש פרס, יום שישי, 7 בספטמבר 2001

המשך משבוע שעבר

רבי משה אביגדור עמיאל נולד בשנת תרמ"ב (1882) בפורוזון, עיירה ליד גרודנה שבפולין. אביו, ר' יעקב יוסף, היה תלמיד חכם, שעסק במסחר, והקדיש את כל זמנו הפנוי ללימוד התורה. הוא כתב חידושים על התלמוד, שבסופו של דבר ראו אור על ידי בנו. משה אביגדור הצעיר, הבכור מבין ארבעה ילדים, חונך מאביו ולמד בחדר ישיבת קטנה מקומית. לאחר בר המצווה שלו המשיך את לימודיו בישיבת טלז. ראשי הישיבה התרשמו מאוד מהידע של הנער והכניסו אותו לכיתה ב', שתלמידיו היו כבני 18 שנים. תוך זמן קצר נודע משה אביגדור בישיבה כעילוי מפרוזון. בישיבה לימדו אז הרבנים אליעזר גורדון, שמעון שקופ ויוסף לייב בלוך, ששיטת המחקר, שהתבסס בעיקר על חשיבה אנליטית, היה שונה מזה של רוב הישיבות האחרות בפולין ובליטא, שבו הפילפול היה דומיננטי.

הרב עמיאל למד שלוש שנים בטלז. לאחר מכן למד שנה אחת אצל רבי חיים סולובייצ'יק בבריסק (ברסט ליטובסק) ובמשך שלוש שנים וחצי בקיבוצו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי בווילנה. הוסמך על ידי רבי שלמה הכהן מווילנא, שכתב כי מעולם לא פגש קודם לכן בחור של אותו גיל שהיה כל כך לומד בתורה כמו משה אביגדור. אישים רבנים נוספים שהעניקו הסמכה עליו כלל רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (מחבר אור שמח ומשך חוכמה) והרב. יוסף רוזין, ה"רוגאצ'ובר".

התעניינותו של רבי עמיאל לא הצטמצמה ללימודי המקרא, התלמוד והרבנות. הוא למד יצירות פילוסופיות יהודיות, התעמק בספרות קבלית וחסידית, קרא על היסטוריה יהודית ואף עיין בספרים של הוגים לא יהודים. הוא גם למד שפות.

ב-1923 נשא לאישה את באשה ביילה, בת למשפחה אמידה מביאליסטוק, וכעבור שנתיים נבחר לרבה של סוויצ'אני. הוא שירת שם כשמונה שנים. באותה תקופה הקים ישיבה בה השתתפו למעלה מ-100 תלמידים. שמו התפשט בקרב מנהיגי הקהילה היהודית והוא הגיע לידיעתו של הברון דוד גינצבורג, שהציע לו להיבחר לרב הקהילה היהודית בסנט פטרבורג. עם זאת, אחרים התנגדו לו בחירה, בטענה שהרב עמיאל צעיר מדי לתפקיד.

הברון גינצבורג אמר בהזדמנות זו: "הלוואי שסבלתי מה'מחסור' שבגללו נמצא הרב עמיאל לא מתאים לתפקיד שהמלצתי עליו".

בשנת 1913 התמנה הרב עמיאל לרבה של גריובה, עיירה קטנה במחוז ביאליסטוק. הקהילה סבל רבות במהלך מלחמת העולם הראשונה, והרב עמיאל עזר ליהודי גריובה ככל יכולתו. הדרשות שלו עורר בהם תקווה וביטחון. גם בגריובה הקים ישיבה. הוא גם כיהן כנשיא של סניף של המזרחי שהתארגן אז בעיירה.

זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה החלה תנועת המזרחי של פולין להוציא לאור שבועון בשם "המזרחי" בוורשה. הרב עמיאל תרם לעיתון ושמו התפרסם בקרב ה מדרגrank and file  התנועה. באביב 1919 התקיימה בוורשה ועידה של המזרחי הפולני. הרב עמיאל היה חבר נשיאות הוועידה והרצה על היחסים בין המזרחי למפלגות הציוניות האחרות. כמו גם אורתודוקסיה יהודית לא ציונית. ההרצאה – המשוחזרת בשלמותה בספרה של גאולה בת יהודה – נמשכה כשעתיים ו לעתים קרובות נקטע על ידי פרצי מחיאות כפיים.

הרב עמיאל הצהיר בין היתר: "הציונים חשים את סבלם של היהודים בגלות. מזרחים מרגישים גם את סבל האומה וכאב השכינה בגלות. הציונים מכוונים להחייאת העם היהודי. המזרחים שואפים לרנסנס הן של העם היהודי והן של היהדות. הציונים רוצים לגאול את היהודים מהתבוללות פיזית אבל הם לא מסוגלים להציל את זהותם הרוחנית. המזרחים רוצים להציל יהודים מהתבוללות פיזית ורוחנית כאחד וגם מונעים מהם להפוך לאומה כמו שאר העמים. ציונים רוצים לבנות את בית ישראל, מזרחים רוצים לבנות גם את בית ישראל וגם את המקדש; הֵם רוצים להחזיר לעמנו את קדושתו וטהרה…"

לאחר סיום ההרצאה ביקשו 40 נציגים רשות להשתתף בדיון שלאחר מכן. בגלל חוסר זמן, רק 13 נציגים יכלו להעניק זכות זו.

בתחילת 1920 התקיימה באמסטרדם הוועידה העולמית הראשונה של המזרחי לאחר המלחמה. רבי עמיאל היה אחד מתוך שבעת צירי המזרחי מפולין. בנאומו דיבר, בין היתר, על בעיה שהסעירה אז את היהדות הדתית: האם לאפשר לנשים להצביע בבחירות לאספת הנבחרים ("האסיפה הנבחרה" של יהדות פלסטין)?

הרב עמיאל הציע לועדה של רבני ארץ ישראל והפזורה להכריע בעניין. בעקבות הופעתו בוועידת אמסטרדם, הוזמן הרב עמיאל  להולנד  שם הוא נאם בפגישות בכמה ערים גדולות. הוא גם קיבל שיחה מהקהילה היהודית של אנטוורפן, בלגיה. מספר חודשים לאחר ועידת אמסטרדם, עבר הרב עמיאל לאנטוורפן כדי להיות  מנהיג רוחני  בקהילה וראש הרבנות שלו.

(המשך בשבוע הבא)

גואיש פרס, יום שישי, 14 בספטמבר 2001

המשך משבוע שעבר

זמן לא רב לאחר הגעתו לאנטוורפן, נוכחותו של הרב עמיאל החלה להיות מורגשת בכל תחומי  חיי הקהילה היהודית בעיר. הרב, שהיה נואם מבריק, נאם בבית הכנסת בכל שבת וגם במועדים. בדרשותיו הוא התעכב לא רק על היבטים שונים של מורשתנו הדתית, אלא הביע את דעתו על אירועים בנושא הסצינה הבינלאומית המשפיעה על העם היהודי.

בשיתוף עם הסניף המקומי של המזרחי, שמספר החברים בו גדל מאוד מאז החל מכהן כרב הקהילה, הרב עמיאל הקים את "תחכמוני", בית ספר יום דתי-לאומי שהיה בהשתתפות תלמידים רבים. הרב סייע לצעירי מזרחי, מדור הנוער בתנועה, לערב מכון כיתות בהן נלמדו עברית ומגוון מקצועות יהדות. שיעורים אלה משכו מספר רב של משתתפים. במרוצת הזמן הקים גם בית ספר לבנות, תלמוד תורה וגם ישיבה. הוא השתתף בהקמת כמה בתי תפילה חדשים ומקווה מאובזר היטב ובפתיחת בית לקשישים. הוא גם סייע בהקמת ארגוני צדקה שונים. הוא חיזק את שמירת השבת והשגחת הכשרות. כתוצאה ממאמציו, בורסת היהלומים ומועדון היהלומים של העיר  היו סגורים בשבתות ובחגים יהודיים.

הוא גם סייע לקהילה היהודית של בריסל בארגון פעילותה הדתית וסייע בהקמת גופים קהילתיים יהודיים ומתקנים דתיים בערים אחרות בבלגיה.

בשנת תרפ"ד כתב רבי ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים, לרבי עמיאל כי נודע לו שהיהודי קהילת אנטוורפן פרחה, שחבריה עסקו בתורה ומצוות, ושמרו בקפדנות הלכות כשרות וטהרת המשפחה, וכי כל זה היה תוצאה של מעורבותו — רבי עמיאל —. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הקהילה היהודית של אנטוורפן, על רקע דתי אופי, נודע בקרב יהודים כ'ירושלים של בלגים' או של מערב אירופה.

הרב עמיאל המשיך להיות פעיל בתנועת המזרחי העולמית. הוא תרם לפרסומיה, השתתף בוועידותיה ושימש כאחד מציריה לקונגרס הציוני. בקונגרס הציוני ה14, שנערך בווינה בקיץ 1925, מתח רבי עמיאל ביקורת מרה על חינוך הצעירים בארץ ישראל.

"נכון, הצעירים מדברים עברית, אבל לא מספיק שהם מדברים בשפת אבותינו, הם חייבים גם חושבים כמו אבות האומה שלנו", הכריז. הוא הביע את כאבו וחרדתו מכך שמלמדים ביקורת מקרא בבתי הספר ושאין הדרכה בתלמוד כלל.

שנה לאחר מכן התקיים באנטרוורפין כנס עולמי של מזרחי. הוועדה המכינה, שהורכבה של חברי סניף המזרחי באנטוורפן, בראשות הרב עמיאל. הרב עמיאל פתח את הכנס, השתתף בדיון הכללי והיה אחד הדוברים בכנס סיום המושבעים. מדבר בדיון.

הרב עמיאל קונן על העובדה שלמזרחי הייתה השפעה מועטה בלבד ההסתדרות הציונית העולמית ובחיי היישוב בארץ ישראל. יש רק תרופה אחת למצב הזה לעניינים, אמר: המזרחי חייב להפוך ממיעוט לרוב, וניתן להשיג זאת על ידי השגת תמיכה בחלקה הגדול של היהדות האורתודוקסית.

בנאומו בתום הכנס הכריז: "ביום הכיפורים, בתום הנעילה. בתפילה, אנו קוראים שבע פעמים את הפסוק: (מלכים יח, 39) 'ה' – הוא האלוקים,' ורק פעם אחת אנו אומרים: "בשנה הבאה בירושלים." זה מלמד שעלינו להכריז ללא הרף על אמונתנו באל. לגבי החזרה שלנו לירושלים, צריך לדבר מעט ולעשות הרבה, ולהתחיל מיד בבנייה מחדש של בית ישראל".

בוועידת אנטוורפן נבחר הרב עמיאל לחבר הנהגת המזרחי העולמי.

המשך יבוא

גואיש פרס, 21 בספטמבר 2001

המשך משבוע שעבר

 

בשנים 1931 ו-1932 פרסם הרב עמיאל סדרת מאמרים ב'התור', שבועון המזרחי ירושלים, אשר ביקר בחריפות את האידיאולוגיה של הציונות החילונית והטיל דופי בהסתדרות הציונית העולמית על כישלונה במימוש הבטחותיה למזרחי לקדם את החינוך הדתי ולחזק את מצוות הדת היהודית בחיים הציבוריים של יהודי ארץ ישראל. הוא גם נזף במזרחי על שיתוף פעולה עם מפלגות ציוניות חילוניות בתחומים מסוימים, כמו בחירות ליהודים.,מועצות קהילתיות בפולין, בהן שיתוף פעולה עם אגודת ישראל הייתה עדיפה. הוא הביע התקווה להבנה הדדית הרמונית מערכת היחסים בין אגודת ישראל למזרחי בעניינים שהיו קדושים לשניהם.

בקיץ 1932 התקיימה ועידת מזרחי עולמית בקרקוב. השתתפו בו 250 נציגים, כולל יותר מ-100 רבנים. בנאום שנשא הרב עמיאל שוב תקף את האידיאולוגיה של הציונות החילונית, "מה שמייצג הכחשת דבריו של רבי סעדיה גאון שהיהודים היו אומה רק בזכות התורה" – ונזף בהסתדרות הציונית העולמית על חוסר כבודה למזרחי. הוא גם מיפה מדיניות ופעילויות חדשות עבור המזרחי, וציין כי "אין די בהקמת יישובים חדשים בארץ ישראל… יש להקים מקומות חדשים ללימוד תורה ברחבי העולם; ספרות שתביא הביתה את האור של יש ליצור תורה לרבים".

הוא הציע למזרחי ואגודת ישראל לשתף פעולה בבניית ארץ ישראל ברוח התורה.

הרב י.ל. מימון (פישמן), שהיה שותף לדעה של הרב עמיאל לפיה אגודת ישראל צריכה להיות של מזרחי שותף ראשי, הציע בכנס כי כצעד ראשון לשיתוף פעולה בין המזרחי לאגודת ישראל, יתקיים קונגרס דתי שיוקדש לקידום התורה ובניין ארץ ישראל. התכנס בירושלים. ההצעה זכתה לאישור בהתלהבות על ידי הוועידה והוחלט כי קונגרס דתי יתקיים בעוד שנתיים.

אגודת ישראל דחתה את הרעיון של קונגרס דתי כל עוד מזרחי נשאר חלק מההסתדרות הציונית העולמית. בשורה של מאמרים series of articles כתב הרב עמיאל כי הוא מעריך את נקודת המבט של אגודת ישראל. עבור כמו כל עוד המזרחי יהיה מחויב להחלטות הקונגרס הציוני יותר מאשר להחלטותיו של המזרחי. הקונגרס הדתי המתוכנן, לא הייתה תקווה לשיתוף פעולה מתמשך ופורה בין שני הארגונים הדתיים. כדי לסלול את הדרך לשיתוף פעולה כזה, היה צריך לשנות את מעמדו של המזרחי בהסתדרות הציונית העולמית.

גאולה בת יהודה כותבת כי במשך שנים לאחר מכן המשיך הרב עמיאל לדגל בשיתוף פעולה הדוק בין המזרחי לאגודת ישראל. בשנת 1938, במאמר ביומון המזרחי 'הצופה', הציע הרב עמיאל למזרחי ואגודת ישראל להקים בארץ ישראל מועצת רבנות עולמית לא פוליטית, שתשמש כמדריך הרוחני של יהודים בכל העולם.

בשנת 1935 ביקר הרב עמיאל בארץ ישראל, שם התקבל בכבוד רב. קבלות פנים נערכו בשלוש הערים הגדולות במדינה. הוא נאם בבית הכנסת החורבה בעיר העתיקה בירושלים ובבית הכנסת הגדול בתל אביב, והרצה בכל הישיבות הגדולות. הוא נפגש עם הרב הראשי א.י. קוק, שסיפר למקורביו כי עוד בטרם התוודע לרב עמיאל באופן אישי, הוא חש איתו קרבה רוחנית לאחר קריאת ספריו.

באביב 1935 נפטר הרב הראשי האשכנזי של תל אביב, הרב שלמה אהרונסון. הרב י.ל. מימון היה הראשון שהציע את הרב עמיאל לתפקיד הפנוי, למרות שהיו מועמדים נוספים, הרב עמיאל נתמך על ידי המרכז העולמי של המזרחי והוא נבחר. הוא הגיע לארץ ישראל, דרך מצרים, בתחילת 1936. בגבול מצרים קיבלו את פניו משלחות של מכובדים וגדולים המוני אנשים שליוו אותו עד תל אביב, שם פגשו אותו אלפי תלמידי בית ספר נושאת פרחים. במרכז הקהילתי היהודי בו התקיימה ההצבה קיבל את פניו הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי לעיר.