סעודת המשיח

ישנו מנהג של צאצאי הבעש"ט ותלמידיו לקיים סעודה שנתית ביום האחרון של פסח, לכבוד הצלתו הניסית של הבעש"ט במהלך מסעו הכושל לארץ ישראל.

הרב ד"ר אהרן ורטהיים ז"ל דן על מנהג זה בספרו "הלכות והלכות בחסידות". הרב ורטהיים, שהיה מגיד שיעור לשעבר בישיבת רב יצחק אלחנן בניו יורק, שימש כרב בבנדרי, רומניה לפני שהיגר לארצות הברית ושימש כרב בברוקלין במשך יותר מחצי מאה. כצאצאי הבעל שם טוב, הרב ורטהיים ומשפחתו שמרו על מנהג מדי שנה עד פטירתו בשנת 1998. ישנן גרסאות רבות לסיפור, אך זו שהרב ורטהיים מספר מחדש היא כדלקמן.

הבעש"ט ניסה לעלות לארץ ישראל, מלווה בשמשו רבי צבי סופר. הספינה בה הפליגו עגנה באי קטן לחניית ביניים, וכל הנוסעים ירדו ממנה, כולל הבעל שם טוב ושמשו .

השניים יצאו לטייל, שקועים כל כך בדיון ארוך בעניינים נשגבים, עד ששכחו לחזור לספינה. כשחזרו לנמל וגילו שספינתם הפליגה, הבעש"ט והרב צבי נתפסו לפתע על ידי שודדי ים שקשרו אותם בשלשלאות ואיימו לרצוח אותם.

ר' צבי התחנן בפני הבעש"ט שיעשה משהו כדי להצילם, אך הבעש"ט אמר שמסיבה כלשהי לא רק שהוא איבד את כל כוחו, אלא שכל חושיו קהו. הוא לא הצליח לזכור אפילו מילה אחת של תורה או תפילה.  בבהלתו ובחולשתו שכח גם ר' צבי לפתע הכל. הדבר היחיד שזכר היה האל"ף-בית. הבעש"ט ציווה עליו לומר כל אות, וחזר אחריו בהתלהבות עצומה.

בפיתאומיות, הם שמעו את הקולות של ספינה מאוד גדולה נכנסת לנמל. השודדי ים נמלטו, והנוסעים שירדו מהספינה שחררו את השניים, שהיו כעת בקושי חיים. הם הובאו על הספינה, שחזרה לרוסיה מימות הים התיכון. כל המצות שהבעל שם טוב ושמשו הכינו הושארו על הספינה שנפלגה; הם אכלו רק פירות ותפוחי אדמה. גם לא היה להם כסף לשלם לנסיעה. הקפטן, אשר ר' צבי יכריז מאוחר יותר שהוא אליהו הנביא, היתר לבעל שם טוב לקבל כסף מהיהודים בנמל קיליה בים השחור. שם, הבעל שם טוב אכל קנדילך כדי להקל על רעבונו העצום, והקהילה שילמה על שאר הדרך שלו הביתה.

רבי ורטהיים מספר בספרו שאפילו אם היום האחרון של פסח לא נופל על שבת, הם נהגו לקחת סעודה של שלוש סעודות אחרי מנחה ולקרוא לה "סעודת הבעל שם טוב", שם הם סיפרו את הסיפור ואכלו קנדילך. כינדיקלך הם, כמובן.

קנידלך הם, כמובן, גבורקץ, ובדרך כלל נמנעים מהם חסידים בפסח, אך הם נצרכים לזכר הנס.

המקור למנהג הזה, כותב רבי ורטהיים, הוא שערי תשובה, אורח חיים 218:2, שאומר, "מי שקרה לו נס, צריך לקבוע את היום הזה בכל שנה כדי להודות לה' ולשמח ולספר על הנס הזה."

המנהג נפוץ בקרב חסידים. הקהילות של סקוויר-צ'רנוביל, סקוליה ודינסטיות אחרות גם חוגגות אחרון של פסח באמירת סיפור דומה. רבי דוד סירס, מנהל מכון המחקר ברסלב בניו יורק, מתאר כיצד רבי לוי יצחק בנדר, דמות בולטת בקהילת ברסלב לאחר מלחמת העולם השנייה ועד לפטירתו ב-1989, היה מספר מחדש את סיפור ישועתו של הבעל שם טוב בכל שנה באחרון של פסח. רבי בנדר שמע את הסיפור מרבי שמשון ברסקי מאומן, נכדו של רבי נחמן מברסלב, בעצמו נין של הבעל שם טוב.

עם זאת, רבי לוי יצחק הודה ש,כמו כל המסורות שבעל פה, ישנם רבים נוסחאות לסיפור. בגרסה של ברסלב, הבעל שם טוב נסע לארץ ישראל עם השמש ועם בתו איידל. היה להם מספיק כסף רק להובלה לאיסטנבול, אבל הבעל שם טוב לא היה מודאג. הוא היה בעל ביטחון מלא שה' ידאג להם.שלושתם הגיעו לאיסטנבול בערב פסח. לאחר שמצאו פונדק ברובע היהודי, איידל הלכה לים השחור הסמוך כדי לכבס את בגדיהם לחג, בעוד אביה ור' צבי הלכו לבית מדרש קרוב. מבלי שידעו, זוג עשיר חסר ילדים מגרמניה עקב אחרי הבעל שם טוב מעיירה לעיירה כדי לקבל ברכה לילדים. גם הם הגיעו לאיסטנבול, מצוידים במצות, יין ואוכל לפסח. הם שכרו סוויטה גדולה באותו פונדק, מבלי לדעת שהבעל שם טוב מתארח שם.

כאשר הם מצאו בחורה יהודית שוטפת בגדים על חוף הים, הם שאלו אם היא יודעת היכן נמצא הבעל שם טוב. אידל גלתה שהוא אביה. מלאים שמחה, הזוג חזר עם אידל לפונדק והגידו למשרתים להביא את חפצי הצדיק, את בתו ואת השמש לחדרים שלהם למעלה. בעל שם טוב ור' צבי חזרו ממעריב וגילו שהכל מוכן לסדרים ולחג.

הבעל שם טוב, שבטוח היה לאורך כל הדרך שה' ידאג להם, ערך את הסדר כאילו לא קרה דבר יוצא דופן. בסוף הסדר הוא פנה לאורחיו ואמר להם, "אני יודע שהגעתם לכאן לברכה לילדים. הבקשה שלכם תתקיים."

כשדיבר, בעל שם טוב סגר את עיניו והפך לחיוור כמת. כנראה, הזוג הזה נועד לא להיות הורים. על מנת להעניק את הגזירה של הצדיק, בית הדין השמיימי קבע שבעל שם טוב צריך לא בדאת העולם הבא שלו.לפתע פקח הבעש"ט את עיניו והכריז: "עכשיו אוכל לעבוד את ה' בלי שום מניע נסתר!" עם זאת, השטן לא היה מוכן לסבול את הבעש"ט שעובד את ה' במסירות נפש כזו, והתעקש שבית הדין של מעלה יחזיר לו את עולם הבא.

בחול המועד העניקו בני הזוג חשוכי הילדים לבעל שם טוב ולחבריו כרטיסים לארץ ישראל. ספינתם עצרה באי, שם הבעל שם טוב, בתו ושמש, נתקלו בקניבלים שקשרו אותם ואיימו לרצוח אותם. הם שכחו את כל התורה והתפילה. לבקשת הבעש"ט, השמש אמר את האל"ף, והבעש"ט חזר אחריו.

לפתע, צלצול פעמון הפחיד את הקניבלים. זה היה קול של מרכבה מתקרבת, ונוסעיה למעשה מלאכים שבאו להצילם.

על פי כל הגרסאות של הסיפור, הבעש"ט מעולם לא המשיך במסעו לארץ הקודש. האגדה מספרת שזה היה בגלל ה

אור החיים, רבי חיים בן עטר, התגורר שם באותה תקופה וביקש שיחזור. הבעש"ט האמין שנשמתו של אור החיים היא המקבילה לנשמתו שלו, ואם שתי נשמותיהם יתאחדו, תיווצר נשמת האדם הכל-יכולה ואולי תפיל את נשמתו של המשיח. למרות שהבעל שם טוב הרגיש שהוא מוכן, אור החיים האמין שעדיין לא הגיע הזמן.

בקרב חסידי ליובאוויטש, הסעודה של הבעל שם טוב באחרון של פסח נקראת "סעודת משיח", והיא מוקדשת לביאת המשיח. המנהג לערוך סעודה כזו הופץ באופן נרחב על ידי אדמו"רי חב"ד בזה אחר זה.

המסורת של ליובאוויטש מספרת שכאשר הבעל שם טוב עלה השמיימה בראש השנה, הוא פגש את המשיח ושאל: "מתי אתה בא?", ומשיח ענה: "כאשר מעיינות תורתך יתפשטו החוצה". מכיוון שמטרת חייו של הבעש"ט הייתה להכין אותנו למשיח, מוסד הסעודה של משיח הוא חלק ממפעל החיים הזה.

הפטרת אחרון של פסח מכילה אזכורים נבואיים רבים לתקופת המשיח, כולל הידוע "זאב עם שה ישכון; הנמר ישכב עם גדי עזים" (ישעיהו י"א, ו). הבעש"ט הסביר שמכיוון שהימים הראשונים של פסח עוסקים בגאולת מצרים, הימים האחרונים של החג מתמקדים בגאולה הסופית על ידי משיח.

יהי רצון שחגיגת סעודת המשיח תביא לבואו של המשיח בפועל, ומי ייתן ונזכה לבית המקדש השלישי במהרה בימינו!