(שיחה עם סגן אלוף נחום אולשנסקי)
א
כאשר שוחחתי עמו היה מונח לפני צילום מזמן שישב עוד ברוסיה. בצילום הוא נראה עונד אותות הצטיינות – שלושה עשר במספר, ביניהם "אות הדגל האדום", אחד האותות החשובים ביותר – שהוא קיבל בעד מעשי גבורה במלחמת העולם השנייה.
אין מדליות ואותות הצטיינות אלה יותר ברשותו. הוא החזיר אותם לשלטונות ברית המועצות במחאה על יחסם בעוין לעם ישראל ולמדינת ישראל.
במארס 1974 נסע לויטננט-קולונול (סגן אלוף) נחום אולשנסקי ממינסק למוסקבה. מיד לאחר הגיעו לבירה הסובייטית, צילצל לאנדריי סאחארוב, הפיסיקאי המפורסם והלוחם הגדול למען זכויות האדם ברוסיה הסובייטית, עמו עמד בקשר. רעיתו של סאחארוב – היא יהודיה – ענתה בטלפון. היא ביקשה את אולשנסקי לצלצל שנית ליום המחרת, כי בעלה חזר זה עתה מהרצאה בלנינגרד והוא עיף מאוד.
הוא לן בביתו של ד"ר אלכסנדר לרנר, איש המדע ו"פעיל העליה" במוסקבה. בבוקר צילצל שוב לסאחארוב. "בוא מיד", אמר לו הלה.
אולשנסקי ידע כי אנשי הבולשת מאזינים לשיחות הטלפוניות של סאחארוב, ומפחד היה שמא יעכבוהו בדרכו לביתו של הפיסיקאי. הוא קרא למונית והציע לנהג תשלום מיוחד אם יסע מה שאפשר יותר מהר. "דהרנו ברחובות מוסקבה, עברנו אורות אדומים – והגענו לדירתו של סאחארוב בכמה דקות", סיפר לי אולשנסקי.
הוא מסר לסאחרוב כי הוא בא למוסקבה כדי להחזיר לשלטונות את אותות ההצטיינות.
"האם קלות המדליות בעיניך כל כך, שתוכל להפרד מהן?", תמה עליו הפיסיקאי. "הרי בימי המלחמה, לא היית בטשקנט – אלא בחזית, וזכית במדליות אלה בקרבות של דמים!". סאחארוב סיפר לו על אותות ההצטיינות שלו, בתוכם אות לנין, אות ההצטיינות הגבוה ביותר, שהוענק לו שלוש פעמים.
אולשנסקי הסביר כי הוא בטוח שהמאבק שלו למען רשות עליה לציון יוכתר בהצלחה וכי באחד הימים יורשה לצאת את ברית המועצות. בצאתו מברית המועצות יקחו ממנו, בעל כורחו, כל אותן מדליות, ועל כן מבכר הוא להחזירן כבר כעת, מרצונו החפשי, כאות מחאה על שנאת ישראל של שליטי הקרמלין.
"אם כך הדבר – עשה כרצונך", אמר סאחארוב. הפיסיקאי דיבר בשבח העולם לישראל- המוותרים על משרות ודירות כדי לחפש להם מולדת. "זה הדבר היחיד שבידם לעשות. אין ליהודים עתיד ברוסיה. אין כאן צדק – יש שנאת ישראל".
בו ביום ניגש אולשנסקי לסובייט העליון והחזיר את המדליות שלו. במכתב לווי פנה לשליטי הקרמלין: אתם שונאים אותי. אתם שונאים את עמי ואת המדינה היהודית. אתם שולחים יום ולילה נשק לערבים כדי להחריב את עמי וארצי. הנני מחזיר לכם את המדליות. לא רק שאינני יכול לענוד אותן – אני מתבייש בהן. באותו מכתב הודיע גם על ויתורו על אזרחותו הסובייטית.
בשעה שהוא היה בקרמלין, חיכו לו בחוץ שני "פעילי עליה", שאם ייאסר, יוכלו להודיע על כך בעולם.
אחרי שיצא מן הקרמלין חזר עם שני "פעילי העלייה" לביתו של פרופיסור לרנר. "שתינו יין. בימי המלחמה, כל אימת שהוענק לי אות הצטיינות חגגתי עם חברי הקצינים. אז שתינו וודקה. כעת חגגתי עם חברי פעילי העליה את דבר החזרת המדליות". סיפר אולשנסקי.
אותו לילה לן בביתו של גיסתו. למחרת, יום השבת, היה צריך להפגש עם "פעילי העליה" בבית הכנסת של מוסקבה. הוא לא בא לפגישה זו. בבוקר דפקו שני אנשי ק.ג.ב. בדלתות דירתה של גיסתו. הם הביאו את אולשנסקי לשדה התעופה והכריחו אותו לחזור למינסק. בשדה התעופה במינסק כבר חיכה לו הממונה המקומי של ק.ג.ב. "מעשך האחרון יגרום לדיחוי של חמש שנים במתן היתר היציאה שלך", אמר לאולשנסקי. רוחו של זה אינה נופלת. זה שנים שהוא נאבק עם השלטון על זכותו לעלות לישראל. רגיל הוא לרדיפות ולאיומים.
בפברואר שנה זו קיבל סוף סוף היתר יציאה וזמן קצר לאחר מכן עלה עם רעייתו ושני ילדיו לארץ.
הוא נמצא כעת בביקור קצר בארה"ב בעניין יהודי ברית המועצות, נפגשתי עמו במשרד של ה"ועידה ליהודי רוסיה" בניו יורק.
ב
נחום אולשנסקי היה איש צבא הקבע. הוא נולד ב-1917 בשטדרין הסמוכה לבוברויסק, סיים גימנסיה במינסק ולמד בבית ספר לקצינים בלנינגראד שם הוסמך לקצין קשר. בשנת 1941 שירת בגדוד בגבול פרס. לאחר פלישת הגרמנים לרוסיה, השתלט הצבא האדום על צפון פרס ואולשנסקי עשה ארבעה חודשים באזור זה.
בסוף 1941 החל להשתתף בקרבות עם הגרמנים. הוא צעד עם הצבא האדום המנצח מפנים רוסיה, דרך אוקראינה, רומניה, יוגוסלביה והונגריה – עד גראץ שבאוסטריה. הוא הצטיין, זכה לאותות הצטיינות והועלה בדרגה. בסוף המלחמה היה מאיור (רב סרן). שני חדשים חנה בגראץ, לאחר מכן הועבר לרומניה, והוא שירת בטמשבאר ובערים אחרות. ברומניה התידד עם יהודים מקומיים.
"הייתי תמיד בן נאמן לעם היהודי. זכרתי מה שלמדתי בחדר בשטדרין. ביום הכיפורים לא אכלתי ולא עישנתי. כאשר חברי שאלו אותי למה אינני אוכל ומעשן, אמרתי שאני חש בראשי. לא יכולתי, כמובן, לעזוב את מחנה הצבא, כדי ללכת להתפלל בבית כנסת ביום הכיפורים. ברם כאשר גדודי חנה בטמשבאר, ואני הייתי גר בביתו של יהודי, היתה לי ההזדמנות ללכת מפעם לפעם לבית הכנסת. פעם אחת נקראתי לעלות לתורה".
בשנת 1947 הגיש בקשה להתקבל לאקדמיה הצבאית על שם פרונזה במוסקבה, האקדמיה הצבאית הגבוהה ביותר בברית המועצות. הוא הצטיין בבחינות ועבר את הבדיקה הרפואית. לפתע נקרא שנית לבדיקה רפואית. לפני שניגש לבדיקה ראה קולונל אחד לוחש דבר מה באזני הרופא. "הנך חולה לב", אמר הרופא לאולשנסקי לאחר שבדק אותו. "אני חולה לב?", התרגש אולשנסקי, "אם הייתי חולה לב הייתי מרגיש את זה בגופי. הנני מרגיש ותמיד הרגשתי כשורה. בבדיקה הראשונה נמצאתי בריא לחלוטין. ולא עוד. עברתי בחינה בספורט, שכללה ריצה של קילומטרים, והייתי בין הטובים ביותר". "הנך מתרגש", השיב לו הרופא. "דומה שהנך לא רק חולה לב אלא גם נברוטי".
ועדה מיוחדת דנה בדבר קבלת המועמדים לאקדמיה. בראשה ישב גנרל סוחומלין, סגן האקדמיה. קראו לפניה תולדות חייו של נחום אולשנסקי. דו"חות על שירותו ומעשי גבורתו במלחמה. "היש מישהו המתנגד לקבלת רב סרן אולשנסקי לאקדמיה", פנה סוחומלין לחברי הועדה. אף אחד מחברי הועדה לא אמר דבר. אז קם הרופא ואמר: "אני בדקתי את רב סרן אולשנסקי. הוא חולה לב, רגזני ונברוטי. אין הוא ראוי להיות תלמיד באקדמיה". על סמך חוות דעת זו נדחתה בקשתו של אולשנסקי.
למחרת ביקש אולשנסקי לראות את סוחומלין, אך המזכירה לא נתנה לו להיכנס אליו. מה עשה אולשנסקי? החליף כרטיס המזון שלו ליום שלם בעד חפיסת שוקלדה, תחב אותה בידי המזכירה, והיא נתנה לו לעבור.
"מהי הסיבה האמיתית לדחיית בקשתי", שאל אולשנסקי את הגנרל. "ברצוננו לגדל קבוצות מדריכים לאומיים", השיב לו הלה.
"ומה אני?" הוסיף אולשנסקי לשאול.
"הנך יודע מי אתה", אמר הגנרל.
"משמע שאינכם אוהבים את האף שלי", התרגז אולשנסקי. "אתם אנטישמים".
"האקדמיה היא אנטישמית?", שאל הגנרל.
"האקדמיה היא מוסד. היא איננה אנטישמית. אתה, גנרל סוחומלין, הנך אנטישמי", אמר אולשנסקי.
הגנרל קם על רגליו. "צא!" צעק.
לאולשנסקי היה מכר, פרופיסור טופצ'ן, רופא ידוע, יהודי, בבית החולים של הקרמלין, המיוחד לשליטי ברית המועצות.
"אלך לבית החולים של הקרמלין לבדיקה רפואית", אמר אולשנסקי לגנרל.
"זה לא יעזור לך. הננו מתחשבים רק בתעודות של רופאים צבאיים", השיב הגנרל.
(מאמר שני יבוא)
- מתוך "הדואר" גליון ו' ח' בטבת, תשל"ו
- ג.
- משנת 1950 עד 1961 שירת אולשנסקי, אשר בינתיים הועלה לדרגת לויטננט קולונל, בקרטוז'-ברזה. כאשר היו חילופי גברא בפיקוד, הציע גנרל דונאיב, שהיה מפקד חיל הקשר ברוסיה הלבנה, למרשל טימונשקו, ראש כל צבאות רוסיה הלבנה, למנות את אולשנסקי למפקד יחידת הקשר בקרטוז' ברזה.
- "למה לך ז'יד זה?" הגיב טימושנקו."יש יהודי השווה עשרה רוסים, ויש רוסי השווה עשרה יהודים", ענה גנרל דונאיב. "אולשנסקי הוא קצין מצויין".
לבסוף הסכים טימושנקו למינויו של אולשנסקי.
בשנת 1962 פרש אולשנסקי הוא מן הצבא. הוא התיישב במינסק והחל לעבוד במרכזיית הטלפון של העיר.
בשנת 1971 הגיש אולשנסקי בקשה להיתר יציאה. משרד "אוביר" דים שנרצחו על ידי הגרמנים בעיר מולדתו שטדרין. הוא התקשר עם ניצולי העיירה, גייס את הכספים הדרושים והזמין את המצבה. כתובת המצבה, שלשונה יידיש ורוסית, איינה מזכירה כי הקרבנות היו יהודים. "הדגשה" ו"הבלטה" כאלו הן, כידוע, אסורות בברית המועצות. כמה ימים לפני מלחמת ששת הימים שלח אולשנסקי הזמנות לטכס גילוי המצבה, והוא חתם עליהן בשם "הוועדה המארגנת". זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים התקיים גילוי המצבה בהשתתפות קרוב למאתיים איש.
עברו רק ימים מעטים ואולשנסקי הוזמן על ידי הוועד העירוני של המפלגה הקומוניסטית במינסק. הוא הואשם בארגון ועדה בלי רשות המפלגה וכי קרא לאסיפה של יהודים בזמן ש"התוקפנים הציוניים מחזיקים בשטחים ערביים". כל הסבריו של אולשנסקי לא הועילו. הוועד החליט להוציא אותו מן המפלגה.
החלטה זן לא דיכאה את רוחו. אדרבה. כסבור היה שתצמח לו טובה ממנה. הוא רצה לעלות לישראל, אלא בתור קצין בפרישה היה עליו לחכות כמה שנים עד שיוכל להגיש בקשה להיתר יציאה, מתוך תקווה קלושה שידונו בה. כעת שהוצא מן המפלגה, כך חשב, גדלו בוודאי סיכוייו לקבל רשיון הגירה. היו גם מבין חבריו שבירכו אותו על שהוצא מן המפלגה. "כעת הנך שוב אדם ישר", אמרו לו. אך ידידים אחרים הזהירו אותו מפני התוצאות של החלטת ועד המפלגה. יפטרו אותו ממקום עבודתו ויפסיקו את תשלום הפנסיה של הצבא. חברים אלה דיברו על לבו שיכתוב מכתב התנצלות לוועד ויבקש ממנו להחזירו למפלגה. אולשנסקי לא נתרצה להצעה זו. "מה אכתוב להם?" אמר. "אכתוב שהכל טוב ויפה כאן בשבילנו היהודים, שיש כאן בתי ספר יהודיים ושהתיאטרון היהודי מציג במוסקבה". לבסוף הסכים לכתוב מכתב קצר, בו ביקש מן הוועד לבטל את החלטתו. בקשתו נתמלאה והוא הוחזר למפלגה.
בשנת 1971 הגיש אולשנסקי בקשה להיתר יציאה. משרד "אוביר" במינסק לא רצה לקבל את הבקשה, ואולשנסקי שלח למשרד הראשי במוסקבה. התוצאה: הוא פוטר ממקום עבודתו, נשללה ממנו הפנסיה של הצבא, והוא הורד מדרגתו הצבאית.
ד.
אולשנסקי נאבק על זכותו לעלות לארץ. הוא היה ל"אקטיביסט". הוא חתם על עצומות מחאה, והיה הרוח החיה בקבוצה של ארבעה אנשי צבא יהודיים אשר תבעו רשיון לצאת לציון. על הקבוצה נמנו, מלבד אולשנסקי: יאפים דוידוביץ', קולונל בפרישה, אשר נלחם בצבא האדום כל הדרך מסטאלינגראד עד ברלין, נפצע חמש פעמים – פעמיים קשה ושלוש פעמים קל – וקיבל חמישה עשר אותות הצטיינות. לב אובסישצר, קולונל בחיל האוויר בפרישה, נפצע קשה במלחמה, ואף הוא בעל חמישה עשר אותות הצטיינות. ג. קיפניס, צייר, אשר בימי המלחמה היה קפיטן בצבא האדום. במלחמה הוענק לו על מעשה גבורה אות ההצטיינות על שם בוגדן חמלניצקי, וקיפניס סירב לקבל אותו. "כיצד אענוד עיטור הנושא שמו של האיש אשר חיילו רצחו רבבות יהודים לפני שלוש מאות שנה?" אמר.
קולונל יאפים דוידוביץ' הוצא מן המפלגה הקומוניסטית והוקע כציוני ואיש טרוצקי עוד לפני שהגיש בקשה להיתר יציאה. הוא רשם בשולי סיפור בכתב עת ספרותי סובייטי הערה זו: "סטאלין היה רוצח, טרוצקי מהפכן גדול". כאשר נתגלתה ההערה, הוציאו אותו מן המפלגה.
הוא איש חולה. כאשר שאל לעצתו של אולשנסקי אם יגיש בקשה להיתר יציאה אמר לו הלה: "רדיפות וצרות צרורות הן מנת חלקם של אלה המקשים לצאת לישראל, ורק מי שהוא בריא וחזק אפשר לו לעמוד בכל אלה. קולונל דוידוביץ', היה לך התקף לב, חולה אתה וחלש. אינני מייעץ לך לבקש היתר יציאה". דוידוביץ' לא שוכנע. "לא איכפת לי כמה שנים עוד אחיה. הלוואי שאוכל למות בארץ ישראל", אמר. "ראה מה גורלם של הקברות ובתי העלמין היהודיים בארץ זו. לא רק שאין נותנים לנו לחיות, גם במוות אין נותנים לנו מנוח".
ה.
בסוף 1972 הורשה קפיטן קיפניס לצאת את רוסיה. הוא לקח עמו כתב יד, תולדות חייו של קולונל דוידוביץ', כתובות בידי עצמו. בגבול נערך אצלו חיפוש והכתב יד נתגלה. קיפניס נאסר ונשלח חזרה למינסק. גם דודוביץ' נעצר, אך שוחרר למחרת מפאת מצב בריאותו הרופף. השלטונות איימו להעמיד את ארבעת הקצינים למשפט, אך נמנעו מצעד זה מפני החשש של מחאות בחוץ לארץ. קיפניס שוחרר אחרי שעשה שישה חודשים במאסר והורשה שוב לצאת מן המדינה.
שלושת הקצינים הנשארים המשיכו במאבק למען היתר היציאה. אולשנסקי אירגן הפגנות, עמד בקשר עם "פעילי העליה" במוסקבה, ושלח פניות לחוץ לארץ.
מה רבים וגדולים המכשולים הנערמים בדרכם של אחינו בברית המועצות, שנפשם יוצאת לציון – אך מים זדונים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה הבוערת בלבם לעמם ולמולדתם !
"הייתי יושב ליד מיטתו של קולונל דוידוביץ' וקורא לו סיפורים ביידיש מכתבי מנדלי ושלום עליכם", מספר אולשנסקי. "גם למדנו עברית. הוא התקדם יפה וכעבור זמן היה מלמד כאלה שידעו פחות ממנו".
יום אחד ביקרה אצל דודיוביץ' רעייתו של אולשנסקי, שהיא רופאה. היא מצאה בחדרו חמישה עשר ילדים. הקולונל לימד אותם עברית. "מה אתה עושה? הרופאים אסרו עליך לדבר", נתנה עליו בקולה. "אתה מסכן את חייך". דוידוביץ' השיב: "כל מלה עברית שאני מלמד – היא פצצה על הנאצים והאנטישמים בארץ זו. כל מלה עברית שאני מלמד היא עזרה למדינת ישראל ! גם אם אדע כי אמות מחר בשל התאמצותי היתירה – לא אחדל מללמד עברית!"
*
נחום אולשנסקי ומשפחתו הגיעו לארץ. קולונל דוידוביץ' וקולונל אובסישצר נמצאים עדיין בברית המועצות. בביקורו כאן ירצה אולשנסקי על מצב יהודי ברית המועצות וינסה לגייס תמיכה מוסרית ופוליטית למען חבריו שנשארו במינסק.
מתוך "הדואר" גליון ז' ט"ו בטבת, תשל"ו