לא רק אנשים חיים דיוקנאות של בורחים ועצמות אלו שמתו כבר העלתה האינקויזיציה על מוקדי האש – כי אם גם ספרים. אחד מאלו היה ספר "נחמת ישראל" שחובר בשפה הפורטוגזית על ידי ר' שמואל אושקי, מגולי פורטוגל שעל חייו אין אנו יודעים כמעט שום דבר. ספרו שמש עשרות שנים מקור נחמה ועידוד לאנוסים.
עד מלפני חמישים שנה היה הספר יקר המציאות כאשר רק פעמיים נדפס (בפררה בשנת 1557 ובאמסטרדם בערך בשעת 1599) וכנראה שרבים מטופסיו נפלו לידי אנשי שלטון הכנסיה.
בשנת 1905 הוציאו מחדש החוקר הפורטוגזי דו רסדיוס ומאז הוא תופס מקום נכבד בספרות הפורטוגזית.
הוא לא תורגם לשום שפה, רק מהדורה אידית ממנו יצאה לפני שנים אחדות בארגנטינה. (התרגום והערות מאת ב. ליסינר).
1
בכל בתי ספר בפורטוגל לומדים פרקים מתוך אותו ספר. אין לך תלמיד באותה ארץ שלא ידעהו, יכיר שמו ותוכנו. הוא אחד הספרים הגדולים של הספרות הפורטוגזית, מחברו נחשב כיוצר סגנון חדש בספרות אותה שפה.
כותבי תולדות הספרות הפורטוגזית גומרים עליו את ההלל.
הם כותבים:
"זה ספר אציל שמביא כבוד לשפה הפורטוגזית באשר הוא מוכיח עד כמה היא מסוגלת להביע את צער העולם וחויות דתיות-רוחניות".
ועוד:
"ספר גדול, אדיר כה התאור המתגלה בו, מה עמוקים הרגשות העולים מתוך השורות הכתובות בהשראה שירית-עילאית.
היום מתגאה האומה הפורטוגזית באותו ספר, אולם היה זמן ששלטונות אותה מדינה חפשו אחריו לבערו. שליחי האינקויזיציה בדקו אחריו בחנויות ספרים ובבתי האנוסים כדי להעלותו על המוקד, ספר זה שהיום הוא נמצא בכל ספריה צבורית ובידי כל תלמיד בפורטוגל – בבחינת "בל יראה ובל ימצא" היה לפני ארבע מאות שנה באותה מדינה.
אבל למרות כל האסורים וההחרמות קראוהו, קראוהו בחדרי חדרים, בעליות ובמרתפים, קראוהו יחידים וקראוהו בצוותא, האנוסים הנרדפים על צווארם התחממו לאורו ושאבו מתוכו עידוד ונחמה.
ולא רק בספרד ופורטוגל קראוהו כי אם בכל מקום בעולם שם מצאו להם מקלט מגורשי חצי האי הפירנאי באנגליה, שטרם הורשו לחזור אליה היהודים, מצאה לה מקלט קבוצת אנוסים שבסתר שמרה על יהדותה, בסתר ערכו תפילות ובסתר קראו אותו ספר. רק טופס אחד הגיע לאיים הבריטים – והוא עבר מיד ליד, ממשפחה למשפחה ומעיר לעיר בין כל חברי העדה הקטנה.
קראו אותו ספר באמסטרדם, בפררה באיטליה, בנאפולי, בסלוניקי, בקושטא ובצפת ובכל יתר הערים והמושבות בכל רחבי תבל בהם התישבו המגורשים, בכל עת שזכו סבלות אחיהם וקרובים שנשארו תחת שלון מעניהם, נושאי הצלב והצלם, באו להחביא דמעותיהם בין דפי הספר היקר הזה.
שם הספר: נחמת ישראל ושם מחברו ר' שמואל אישקי.
על המחבר לא נודע לנו הרבה, בהקדמה לספרו הוא מספר שמוצא אבותיו מקסטיליא ונראה שהוא בעצמו נולד מקסטיליא ונראה שהוא בעצמו נולד בפורטוגל שנים אחדות אחרי גרוש ספרד. בהיותו בן ארבעים ברח את הארץ ומצא מקלט זמני בפררה באיטליה הצפונית שם התישבו משפחות רבות מן המגורשים.
נראה הדבר כי דונה גרסיה מנדס "אם האנוסים" שפעלה רבות למען מגורשי ספרד והגינה על הפליטים בכל מקומות מושבותיהם תודות להשפעה והקשרים שהיו לה ולקרובה יוסף הנשיא בחצרות מלכי אירופה ובמיוחד אצל הסולטן התורכי, שכנראה היו מארגניה הראשיים של "בריחה" שאפשרה לאלפים ואולי לרבבות אנוסים להמלט מצפרני האינקובציה, עזרה גם לשמואל אושקי להגיע לאיטליה.
את ספרו "נחמת ישראל" הוא מקדיש לאותה אשה אמיצה ונדיבת הלב.
2
"נחמת ישראל" כשמו כן הוא, ספר נחמה לעמו מלומד סבל.
"אני הגבר ראיתי את עוני אחי, מגורשי פורטוגל, באחרונה נתערערה אמונתם, נכנעים הם לפגעי הזמן והיאוש גובר בתוכם, החלטתי, על כן, לכתוב את תולדות כל הפורעניות והצרות שפגעו בעמי".
כותב הוא את תולדות כל הצרות והתלאות שמצאו דורות ראשונים למען ישוו אותם בני דורו עם הרע שפגעם וימצאו בהם נחמה, גם ידעו מה רבו הגזרות בהם עמדו ראשונים, עוד מעט יתמלא סאת עונש עמם ואור שחר הגאולה יבקיע את חשכת ליל הגולה.
ילמדו פרקי הרדיפות והשמדות עד כמה נתאמתו דברי התוכחה והפורעניות של הנביאים וכמו שאלה נתאמתו כן יבואו דברי נחמתם והגאולה שבשרו.
הספר נערך בצורה של שיחה בין יעקב אבינו ובין זכריה ונחום הנביאים.
יעקב הרועה מבכה את גורל בניו.
"אסיה הרחבה והגדולה, מלאת כל טוב, משפיעה הנך לבניך פירות ובשמים, אפיקה ההררית, ארץ הזהב – מה רב האושר שאת מעניקה לתושביך. ואת אירופה מלחמתית ומלומדת, שדיך שופעי חלב נתונים לילדיך!"
"כל ארץ וארץ, כל מדינה ומדינה, מגינה על ילדיה שגדלה ונשאה בחיקה, אך את מולדתי. שהיית פעם גבירה בין העמים כמו הנשר בין עוף השמים ושרתי במדינות – איפה אמצא גדולתך מימי קדם?"
"בניך נרדפים מארץ לארץ ומי הירדן ומעינות אדום אדומים מדמם".
""לאן אפנה לחפש צרי למכאובי, איפה אמצא נחומים לגופי המעונה – באשר כל העולם מלא עם צערי. בין תענוגי ועושר אסיה קודר הנני מתהלך, רעב וצמא אני גולה באפריקה השמנה והפוריה ואירופה… אירופה לתופת נהפכה לי".
"ספרד אכזרית וצבועית, זאביך הדורסים טרפו ובלעו את שיותי התמימות!"
בכיות ואנחות יעקב נשמעות למרחקים, זכריה ונחום, רועים גם הם באותו מרעה, חשים אליו לנחמו. מבקשים הם ממנו לסור לאהלם, שם ישקוהו חלב וינוח לו מצערו.
אולם יעקב מסרב.
"רועים טובים ונדיבי לב, שעת מנוחתי טרם באה, לא ישעשני שום תענוג ושמחה ולא תחדור ללבי… אל תזכירוני דברי רנה כי הם מעמיקים יגוני, כוונתכם היתה לטובה אולם בדבריכם עוררתם מחדש את כאבי".
הרועים אינם מרפים ממנו, לוחצים הם עליו שישפוך לפניהם צערו המעיק על לבו. ימים שלמים הם יושבים יחד ויעקב מגולל לפניהם את פרשיות הרדיפות, הגרושים, הגזרות והשחיטות שעברו על בניו המפוזרים בכל רחבי העולם.
בימים מלאי צער ויגון הוא פורש לפניהם את מפת כל המדינות וכל הזמנים הטבולה דם עמו. חורבן הבית הראשון והשני, גלות אדום וישמעאל, הרדיפות בכל חלקי תבל, לחץ מלכים ורוזנים שנאת ובוז ההמונים.
בדומיה שומעים זכריה ונחום דבריו. אחרי שסיים את ספור תולדות עמו הם פותחים במשא הנחמה.
גדול ומאושר ישראל! בוחן ובודק אותו רבון העוללם מיסר הוא אותו יסורי אהבה כדי לזקקו ולצרפו, מה רב הטוב שצפון לו. לא רבה דרך היסורין שעוד לפניו, קרובה הגאולה לבוא.
הספר מסיים בדברי נחום וזכריה ליעקב שישיר, ויפצח ברנה על התקוה והאמונה ברבון העולם הנאמן לשמור הבטחתו.
זכריהו: תגיד לי אחי יעקב, מה דעתך על דברי הנחמה שנחום השמיעך.
יעקב: גם דבריך חשובים בעיני, תקותי שרבון העולם יקיים את נבואותיכם.
זכריה: גם אני תקוה.
יעקב: ואני סומך עליהם.
נחום: ואני בטוח בהם.
זכריה: אחי יעקב! הנני מבקשך לשיר שיר למען תקצר לך הדרך! תשיר אחד השירים שרועי ישראל היו שרים בימי קדם עת רעו את צאנם בהררי ציון, הלא תדע השירים שדוד בן ישי אספם לספרו.
נחום: ישיר ישראל! ישוב ברנה, באשר בא בדמעות.
יעקב:
שיר למעלות
בשוב ה' את שיבת ציון
היינו כחולמים…
ט. פרשל, מתוך "המודיע" כ"ה בשבט תשי"ד.