.זר של אגדות ארג העם מסביב לשמו ואופן בנייתו של בית הכנסת העתיק "אלטניישול" אשר בפראג.
אגדה יפה שקשר לה לבית הכנסת הנ"ל רשומה ביומניו של הרצל. הרצל מוסר, כי היא באה לו מידי אדוארד באכר, מעורכי "נייה פרייה פרסה" בוינה, אשר שמע אותה בנעוריו.
אשה יהודית ישבה פעם בחדרה והביטה מבעד לחלון. והנה ראתה על הגג שכנגד חתולה שאחזוה צירי-לידה. הלכה האשה ולקחה את החתולה ועזרה לה בלידתה. לאחר מכן סידרה לה ולחתלתוליה מצע של קש על ארגז הפחמים. לאחר ימים מעטים נעלמה החתולה ששבה לבריאותה, אך הפחמים אשר עליהם שכבה החתולה, הפכו והיו לזהב טהור. האשה הראתה את הזהב לבעלה והוא אמר כי החתולה נשלחה אליהם מידי אלוקים. לכן הוציא את הכסף לבניין בית כנסת, הוא אלטניישול אשר בפראג. וכך נבנה הבית המהולל הזה. אך בלב האיש נשארה תשוקה אחת: כאיש חסיד היה רוצה למות בירושלים, אף היה רוצה לראות שוב את החתולה, כי רצה להביע לה את תודתו בעד עושרו. ושוב הביטה פעם האשה מבעד לחלון וראתה במקום הקודם את החתולה. ואז מיהרה לקרוא את בעלה: ראה נא, שם יושבת שוב החתולה שלנו. האיש רץ החוצה להביא את החתולה אך היא קפצה ונכנסה אל האלטניישול. מיהר האיש ורץ אחריה וראה פתאום את החתולה נעלמת דרך הקרקע. היתה שם פירצה כמו לתוך מרתף, בלי לחשוב הרבה ירד גם האיש ונכנס לתוך מסדרון קמור וארוך. החתולה משכה אותו הלאה והלאה עד אשר לבסוף ראה שוב את אור היום. כאשר יצא ראה שהוא במקום זר והאנשים אמרו לו שהוא בירושלים, אז מת משמחה ("ספרי הימים", מתורגמים בידי ר' בנימין ואשר ברש, כרך שני, תרפ"ט, עמ' 193-192).
בעת התחייה, כך אומרת מסורת באומה, צדיקים שמתו בחוץ לארץ באים דרך מחילות מתחת לקרקע לארץ ישראל ושם הם קמים . באגדה הנ"ל הולך צדיק מחוץ לארץ מתחת לקרקע לארץ ישראל כדי למות בה.
המוטיב של בעל חי המוליך יהודי מתחת לקרקע לארץ ישראל נמצא גם בסיפור הילדים של ש"י עגנון: מעשה העז.
והרי הסיפור בקיצור:
מעשה בזקן אחד בפולין שקנה לו עז כדי לשתות מחלבה. היתה העז נעלמת מדי פעם והיא חוזרת כשדדיה מלאים חלב שטעמו כטעם גן עדן. קשר בנו של הזקן משיחה בזנב העז וכשהרגיש שהיא מבקשת להתרחק אחז במשיחה והלך אחריה. הגיעו למערה אחת. נכנסה העז והוא אחריה. הלכו והלכו וכשהגיעו לסוף המערה – נמצאו עומדים בארץ ישראל. אותו היום ערב שבת היה, ברדת היום ראה הבן שאין ב"כדי לחזור"1, כתב לאביו שהוא בארץ ישראל ויעץ לו לאחוז במשיחת העז וללכת בעקבותיה. תחב את הפתק באוזן העז. חשב בלבו: כאשר העז תגיע אל אביו יחליק על ראשה, היא תנענע באזניה והפתק יפול מתוך אזנה. חזרה עז בלי הבן. בכה הזקן כי סבור היה כי חיה רעה אכלתהו לבנו. לימים שחט את העז אשר אותה ראה אשמה במות בנו. לאחר ששחטה נפל הפתח מאזנה. קרא הזקן את הפתק והצטער. "ויתאבל על העז ימים רבים וימאן להתנחם ויאמר: אוי לי, שהייתי יכול לעלות לארץ ישראל בקפיצה אחת ועכשיו אקפח את ימי בגלות הזאת"2 .
מתוך "הדאר" ז' באב תשל"ז
1 כתובות קיא, א. ועיין בציונים ב"יפה עינים" שם.
2 אולי מן הענין להזכיר כאן אגדת חז"ל על משה שביקש לעבור לארץ ישראל במחילה של קיסריון (עיין זאב וילנאו, "אגדות ארץ ישראל" תש"י, עמ' 219, וציוני המקורות שם עמ' לג). ועיין גם בפסיקתא רבתי פ' לא.