"מרביץ תורה" סמכויותיו תפקידיו וחלקו במוסדות הקהלה בספרד, בתורכיה ובארצות המזרח. מאת מאיר בניהו, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים.
ספר זה הנהו תרומה חשובה לחקר מוסדות הקהלה בתורכיה ובארצות המזרח. את התורה "מרביץ תורה" אנו פוגשים לעתים קרובות בתעודות הקשורות בעדות בתורכיה בספרינן ושאלות ותשובות של רבנים ספרדיים.
לפי דברי בניהו נזכר תואר זה בראשונה בפרוש המשנה של הרמב"ם. מתוך תעודות אחרות נראה שהשתמשו בו במקומות אחרים בספרד, גולי ספרד שהגיעו לתורכיה ממדינות אחרות במזרח העבירו לשם את התורה שנתקבל גם על ידי העדות המקומיות.
מה היו תפקידיו של "מרביץ תורה"?
הוא היה מורה ושופט שבדרך כלל היה מפקח על כל סדרי הקהלה שיתנהלו בהתאם לדיני התורה. לעתים רחוקות היה גם נוטל חלק בענינים הכלליים של העדה. "הוא היה לנו לקצין ולראש מרביץ תורה בתוכנו, דרשות תורע קבע ולהורות לנו דרך ישר, לשפוט את העם בעל עת ולא יוכל שום יחיד או רבים לומר איני מתרצה בדין החכם". קורא אחד מכתבי המנוי. לפעמים היה גם ממלא תפקידים אחרים, מוצאים אנו מרביץ תורה שהיה גם סופר העדה "לכתוב כתובות העיר ושטרות".
הוא היה נבחר על ידי פרנסי העדה או על ידי כל חבריה יחד. התעודות בנוגע למנויות משקפות את סדריה הדמוקרטיים של העדה, היו ערים בהם שמשו מרביצי תורה רבים. מרביץ תורה לכל עדה. באחרית היו מרביצי תורה משותפים לעדות רבות.
משכורתו היתה הגונה והוא היה מתמנה לתקופה מסויימת או לכל ימי חייו. לפעמים גם היתה המשרה עוברת בירושה לבנו. חכוכים בין העדה או כמה מחבריה לבין מרביץ התורה גרמו לדבר שעדות אחדות עמדו שנים רבות בלי מרביץ תורה או כמה מחבריהן עזבו אותן והצטרפו לאחרות.
בתקופה יותר מאוחרת כאשר העדות השונות בערים התאחדו להקים ,רבנות כוללת" הועברו כמה מסמכויות מרביץ התורה לאותו גוף. בתחילה היוו מרביצי התורה של העדות אל ה"רבנות הכוללת". עם שנוי מבנה העדות קבל המונח מרביץ תורה משמעות שונה. בערים אחדות נתכנו בתואר זה הרבנים הראשיים, בדורות האחרונים הצטמצם השמוש בו והוא קיים היום רק בקהלות אחדות בתורכיה.
נרשה לנו כמה הערות.
בניהו ברצותו להוכיח את השמוש במונח זה בספרו מסתמך בין היתר על הערות הרב מנחם בן זרח בספרו "צידה לדרך" על דברי הרמב"ם שמזהיר את התואר "מרביץ תורה". משמע שלרב זה שהיה חי בערך 150 שנה לפני הגרוש היה ידוע תואר זה. אין אנחנו צריכים לראיה ארוכה זו, בעל "צידה לדרך" מזכיר במפורש את התואר בספרו. הוא כותב שחותנו היה מרביץ תורה בעיר איסטיליא.
ואלו דבריו:
"ואני המחבר… כבן שש עשרה נשאתי אשה בת הר' בנימין שביץ נ"ע והוא היה מרביץ תורה באיסטיליא".
במקומות רבים מזכירים רבני ספרד ופרובנס של אותה תקופה את המלים "מרביץ תורה" אך קשה לדעת אם הם מתכוונים לתואר או לפעולה. אזכיר רק את דברי המאירי בהקדמתו לפרושו למסכת אבות: "והרב ר' אהרן הלוי גם כן ואחרים עמהם והן היום בגבולותינו מרביץ תורה במונספליר ויתר סביבותיה" נראה שגם בפרובנס השתמשו בתואר זה.
ועוד הערה:
בניהו כותב, כי במדינות אפריקה הצפונית ובאיטליה הושפעו הגולים הספרדים מהישוב המקומי ולא השתמשו בתואר "מרביץ תורה" שהיה נהוג בארץ מוצאם. אך מביא אחר כך מקרים יוצאים מן הכלל באפריקה.
יש להעיר שגם באיטליה מוצאים אנו רבנים ספרדיים נושא התואר. הרב אליעזר בן צור שהיה חי סביב לשנת רע"ב חותם את עצמו: אליעזר בכ"מ שלמה אבן צור מרביץ תורה בריקאנטי (קובץ תשובותיו של טרבוט סימן קט"ו-קי"ז. ראה י. זנה; לתולדות קהלת בולוניה, שנתון היברו יוניאון קולג' כרך ט"ו).
הרב דוד יחיא ששמש רב קהילות מלכות ניפולי כותב:
"שר דון יעקב אברבנאל ז"ל… בקש ממני שאהיה מרביץ תורה אל קהלות המלכות הלז".
באותו מכתב הוא מפרט תפקידיו. להיות מורה לתלמוד ודיין, מרצונו החפשי לקח על עצמו גם להיות סופר העדה ומלמד דקדוק, מלאכת השיר ונגונים ועוד תפקידים. (ראה מאמרו של מרקוס על הרב דוד ן' יחיא בשנתון הנ"ל כרך א').
לספר הקדמה מאת יצחק בן צבי שיסד את המכון לחקר יהדות המזרח בירושלמי שמ. בניהו הוא אחד מעובדיו.
מאת: טוביה פרשל מתוך "חרות" 14/05/1954.