בין יהודים בטנג'ר
א.
הגענו לטנג'ר בשעות הערב.
כל היום נטלטלנו בדרכים, בבוקר השכם יצאנו ממאלאגה, נסענו לאורך שפת הים לאלחסירס ומשם המשכנו ללה ליניאה הגובלת בג'יברלטר.
רק צעדים אחדים משם למושבת-הכתר הבריטין, אך אין מעבר. זה שנים ששלטונות ספרד סגרו את הגבול. תובעים הם מבריטניה לפנות את ה"צוק".
השתהינו מעט זמן בלה ליניאה וחזרנו לאלחסירס. משם הפלגנו באניה לסאוטה. בנמל חיכה לנו אוטובוס שהוביל אותנו, דרך תטואן, לטנג'ר.
סאוטה היא אחת משתי הערים במארוקו הספרדית לשעבר, שנשארו תחת שלטון ספרד. הגבול של מארוקו העצמאית עובר לא רחוק מן העיר. נקודת-המעבר הנמצאת בכביש המולין לתטואן הומה תנועה רבה, המון בני-אדם, תורים של מכוניות משני עבריהן של תחנות הגבול. מחכים לביקורות המכס והדרכונים וניגש לאחד מאשנבי הביקורת להחתימם. הוא חזר כעבור רבע שעה ואנחנו המשכנו בדרך.
הסתכלתי בדרכוני. היו מוטבעות בו, בשני עמודים, אחד מול השני, חותמות-הגבול מביקורנו האחרון בישראל… וחותמת הגבול של מארוקו.
ב.
היינומעט עייפים בהגיענו לטנג'ר, אך לא יכולתי להרשות לעצמי מנוחה, עמדנו ללון בעיר רק אותו לילה, למחרת בשמונה בבוקר, אמורים היינו לצאת לפאס, אם היה בדעתי להיפגש עם יהודים מן העיר ולשמוע על מצבם, הייתי צריך להתחיל בכך מיד.
המלון נמצא במרכז של החלק החדש של העיר, נרשמנו, אספנו המזוודות והסתדרנו קצת בחדרנו – ואני שוב בחוץ. פני מועדות לבית הרב ימין כהן, רבם של יהודי העיר. השעה כבר תשע, אך החנויות עדיין פתוחות. תנועה גדולה והמולה רבה ברחובות. יש לי כתובתו של הרבה ועוברים ושבים מכוונים אותי, בלי שום קושי אני מוצא את הרחוב ואת הבית. אני דופק בדירה בקומת הקרקע. הדלת נפתחת ולפני מתגלה משפחה ערבית יושבת על הריצפב. לשאלתי על דירת הרב, שולח אבי המשפחה ילד להראות לי את הדרך. הוא כבן ארבע, יחף ולבוש רק מכנסים קצרות. הוא עולה לפני על המדרגות. נעצר ליד דירה אחת ומצלצל בפעמון. מצלצל שנית, גם אני מצלצל, אין קול ואין עונה.
ברדתי במדרגות אני פוגש אשה. מחזות פניה ניכר כי היא יהודיה. מבני ביתו של הרב היא. "הרב לא יהיה הלילה בבית". היא אומרת.
בידי גם כתובתו של אחד מפקידי הקהילה אשר את בנו פגשתי בספרד. מתברר שהוא מתגורר ברחוב סמוך, אני ממהר אליו. עוברים רק כמה רגעים ואני עומד ליד דלתו, אני מצלצל בפעמון, מצלצל בחזקה, אין תשובה. לפי בופל בקרבי, השעה כמעט עשר, האם עלי לשוב למלון ב"ידים ריקות". מבלי שלמדתי דבר על יהודי העיר?
אני מסתכל מסביבי, באותה קומה יש עוד דירה, ובדלתה מזוזה! אני ניגש אל הדירה. מצלצל. נשמע קול צעדים. אני נושם לרווחה. הצעדים מתקרבים, הדלת נפתחת בפתח מופיע איש, הוא מסביר לי פנים. אך הוא נראה מופתע, תמה הוא: מה לזר אצלו בשעה כה מאוחרת? עודני טורח להסביר לו כי באמת באתי לראות את שכנו, ודלתו של אותו שכן הולכת ונפתחת.
מתנצל אני בפני האיש וחוזר לדירה הראשונה.
"הנני מביא לך דרישת שלום מבנך, אותו פגשתי בספרד", אומר אני לאיש שזה עתה פתח את דלתו.
– נא להיכנס!
אינני שואל אם הערתיו משנתו. יש לי הרבה שאלות אחרות לשאול אותו.
הוא מסיר מעל השולחן ניירותוכלי-אוכל ומתנצל שלא יכול לקבל אותי כראוי, כי אשתו איננה בעיר.
"באתי לשמוע ממך על מצבם וחייהם של יהודי העיר", אני אומר כשאני מתיישב ליד השולחן.
"העיר איננה זרה לי", אני מוסיף ואומר. "הייתי בביקור קצר כאן לפני עשרים וחמש שנה כשטנג'ר היתה עדיין איזור בינלאומי".
אז היתה קיימת בעיר קהילה יהודית גדולה בת חמשה-עשר אלף נפש. ב-1956 סופחה טנג'ר למארוקו העצמאית. עם ההגירה הגדולה של היהודים במארוקו, נתמעט גם מספר היהודים בעיר.
בביקורי הראשון התאכסנתי במלון ב"מדינה", היא העיר העתיקה, כמה אהבתי לשוטט בחוצות ה"מדינה"! ערב אחד בעוברי באחת הסימטאות שמעתי זמרה מוכרת, הלכתי בעקבות הקולות ומצאתי עצמי בבית כנסת בתוך קהל-חוגגים.
"זוכר אני היטב את החלפנים היהודים שהיו מחליפים כסף לזרים", אני אומר למארחי. "הם היו עומדים ברחובות, אחד ליד השני, ושולחנות קטנים לפניהם".
מעטה היתה ההכנסה של שולחנים אלה, אך הם היו שמחים בחלקים. כאשר שאלתי אותם כיצה הפרנסה, ענו מכעט בקול אחד: "ברוך השם!"
"החלפנים אינם עוד", מעיר מארחי, "הרי במארוקו העצמאית אסור המסחר במטבע זר".
– כמה יהודים היום בטנג'ר.
"כתשע מאות", הוא משיב. "רובם הגדול גר בחלק החדש של העיר. מעט מאוד מספר היהודים שנשאר ב'מדינה' ".
– מה מספר בתי הכנסת?
"שלושה בתי כנסת, והם כולם מחוץ ל'מדינה', פתוחים כל יום. בכמה וכמה בתי כנסיות מתקיימות תפילות בציבור רק בשבתות ובימים טובים".
– היש לכם בית-ספר יהודי?
"יש לנו בית-ספר ובו לומדים כמאה ועשרים ילד לימודים כלליים ויהודיים".
אני שואל על זמני-התפילה בבוקר. מארחי אומר לי כי הוא מתפלל בבית-כנסת "אהל משה", שאינו רחוק ביותר מן המלון בו אני מתאכסן. מתפללים שם בשבע בבוקר. יש בית-כנסת סמוך מאוד למלון, ויתכן שמתפללים שם קצת יותר מוקדם.
השעה היא מאוחרת. אני כם, נפרד ממארחי וחוזר למלון. נתמעטו העוברים ושבים ברחובות, כמה חנויות לתיירים עדיין פתוחות. רגע לוחש לי לבי לגשת כעת לבית הכנסת הסמוך למלון ולראותו מבחוץ. ביטלתי מחשבה זו: מוטה לא להשתהות יותר מדי בשעה זו ברחובות הריקים. ממילא אהיה מחר בבוקר בבית הכנסת.
למחרת הצטערתי מאוד מאוד על החלטתי זו, לו רק שמעתי בקול לבי!
ג.
שש בבוקר. אני הולך לבית הכנסת "שער רפאל" שבבולוואר פאסטור. מבחינים בו מרחוק, בניין ממוצע בפינה של הרחוב. שלושה אנשים עומדים לפניו. יהודים הם. רואים הם שאני מכוון צעדי אל בית הכנסת והם מסתכלים בי בחיוך. מחכים הם ל"מנין" ושמחים שבא מתפלל שלא ציפו לו. גם אני שמח. לא פיללתי כי במארוקו הערבית אפשר ליהודים לעמוד ברחוב, והוא אחד הרחובות הראשיים, ולחפש "מנין". אמנם שונה הוא המצב במארוקו, שונה הרבה מאוד, מביתר מדינות ערב.
לוחצים ידים, אני ממהר לעלות במדרגות המוליכות אל הכניסה. על המדרגות עומד גבר. הוא מרים אצבע אחת. דומה שהוא רוצה לרמז לשלושה שנשארו למטה: חסר עדיין אחד!
נכנסתי לבית הכנסת. הוא יפה ומרווח. בשערו כתוב שהוא נבנה בשנת תשכ"ז, כלומר לפני עשר שנים.
על הספסל שמאחורי התיבה יושב איש זקן, גבה-קומה, המעוטר זקן ארוך ולבן.
"מי הוא?" אני שואל.
– זה הרב ימין כהן!
אני ניגש אל הרב מוסר לו דרישת שלום מתלמידו הרב יצחק אזולאי, רבה של מאלאגה, ומספר לו כי חיפשתי אותו אמש בביתו.
בינתיים התאסף מנין ומתחילים בתפילה.
כשאני נמצא בנסיעות והולך בשבתות לבתי כנסת בערים בהן אני מבקר – אורח גרידא אני. איזה תייר יהודי, אם הוא יהודי באמת, אינו בא להתפלל בשבתות עם אחיו? ברם כשאני עומד בתפילה עם אחי גם בימות החול, חש אני ביתר שאת את קירבתנו, ואף הם שאינם רגילים שזר יבוא אל תפילתם בימי השבוע, לבם נפתח לקראתי, נופלות המחיצות. ואני מרגיש את עצמי ב"בית".
גם כעת בבית כנסת "שער רפאל" בטנג'ר אופפת אותי אותה הרגשה, מרגיש אני ב"בית", בין אחי. אם כי רק אמש הגעתי למקום ובעוד שעה קלה עומד אני לצתא.
התפילה מתקרבת לסיומה. אחרי "ובא לציון גואל" יורד הש"ץ מן התיבה. הוא נושק את יד ימינו של הרב, שבמשך כל התפילה ישב סמוך לו ליד התיבה.
אחרי התפילה אני ניגש לשליח ציבור ושואל אותו מה משמעות הנשיקה.
"זה מנהג אצלנו", הוא אומר.
…בהתחקי לאחר מכן אחר המנהג נאמר לי כי הוא נהוג בקצת מקומות. הנשיקה יש בה משום אות תודה של הש"ץ לרב על שמצא אותו ראוי והגון להיות שליחה של העדה…
"כעת אני הולך לישון". מוסיף ואומר הש"ץ.
"למה לך לישון בבוקר?" אני תמה.
"לא ישנו כל הלילה. היינו ערים כאן בבית הכנסת. ערכנו 'תיקון כרת' ", משיב האיש.
נחרדתי למשמע הדברים. נזכרתי שבלילה רציתי לגשת לבית הכנסת. אילו עשיתי כך הייתי מוצא אותו פתוח ומואר. הייתי מוצא בו את הרב, שלשוא חיפשתי אותו בביתו, עם כמה מאנשי העיר.
בשעה שהתרוצצתי ברחובות העיר לחפש יהודי, ישבה כאן, סמוך למלון שלי, עדה של יהודים ועסקה בתפילה ובלימוד!
אנשי מעשה בעדות שונות נוהגים היו לערוך "תיקון כרת", והוא לימוד משניות, זוהר ועוד, במשך כל הלילה, לפי סדר שנתקן במיוחד לכך, כדי לכפר על עוונותיהם ועוונות בני עירם.
"ויהי רצון שיהיה למודנו זה נחת רוח לפני כסא כבודך", נאמר בתפילה שאומרים קודם ללימוד. "ובפרט מה שאנחנו לומדים בסדר הקרבנות בדיני כריתות, יהמו נא רחמיך, ותעלה עלינו כאילו הקרבנו הקרבנות אם נתחייבו בהם. והצילנו מכל מיני כרת ותזכנו להשלים תקון נפשנו, רוחנו ונשמתנו…"[1]
בדך כלל היו עורכים תיקון כרת בלילות של יום ה', וביחוד בימים של רחמים וסליחות, בדור האחרון עם המתעטותם של אנשי מעשה רפה כוח המנהג.
הגענו לטנג'ר ביום ה' שלפני ר"ח אלול. באותו לילה התכנסו הרב ומעטים מבני העדה לערוך ה"תיקון".
לא זכיתי לדעת על כך, לא זכיתי לעשות במחיצתם.
מאת: טוביה פרשל, מתוך "הדואר" א' בכסלו תשל"ח
[1] לא השתדלתי לרכוש "תיקון כרת" במארוקו, כי סבור הייתי שאמצא אותו בספריות כאן. לא מצאתי את הספר ואסיר תודה אני להרב דוד ביטון, יוצא מארוקו, שהעמיד לרשותי "תקון כרת" שקנה בירושלים. והרי מקצת מן השער: "ספר תקון כרת, סדר הלימוד לתקון כרתכפי סדר הרב הגאון חיד"א ז"ל, שנוהגים ללמוד לעלוי נשמת הנפטר בליל פקודת השני (יארצייט) ובתוך י"ב חדש, ויש נוהגים ללמוד גם בכל ליל ששי שהוא תקון היסוד ובעיקר בימי שובבי"ם ת"ת…" (ירושלים תשי"ט).
אוסיף כאן את שראיתי באחרונה בחיבור מצפון אפריקה – "תרות משה" לר' משה עידאן (ג'רבה תרע"ט). מול הספר מונה בין שבחי אביו המחבר: היה עושה תקון כרת בלילות המסוגלים לזה ובפרט בימי העומר בליל ו'.