"עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה חברו", אומרת המשנה. לפיכך מפייסים איש את רעהו לפני יום הכיפורים. תמוהים מאוד, על כן, דברי מחבר חשוב הכותב כי נוהגים לרצות איש את חברו במוצאי הצום.
הנה דברי רבי משה 'ן מכיר בספרו "סדר היום", שנדפס בוויניציה בשנת שנ"ט, בחיי המחבר.
"אחר מוצאי יום הכיפורים נהגו לפייס איש את חברו ולשאול מהם מחילה מכל שגיאה ועוון שעבר ביניהם. וטעם למנהג משום שאין יום הכיפורים מכפר אלא על עבירות שבין אדם למקום ברוך הוא… אבל מה שבין אדם לחברו אינו מתכפר לו עד שירצה את חברו. ואחרי שפייסו (ביום כיפור) למקום ברוך הוא על עבירות שעברו לפניו בינו לבינם, מפייסין כל אחד לחברו להיות נקיים מה' ומישראל".
כיצד להסביר את הדברים. רבי משה 'ן מכיר מרחיב דברים על הושענא רבה, על ריבוי התפילות והתחנונים ומתן צדקה, בו "נחתמים כל הספרים כולם". אולי חשבו אנשים הואיל והחיתום האחרון הוא בהושענא רבה, על כן אפשר להשהות את ההתפייסות של איש עם חברו עד אחר יום כיפור. דבר זה איננו מתקבל על הדעת. קשה לדמות כי בצומא רבה יעמדו ישראל קדושים לפני ה', מתפללים ומתחננים לכפר להם עוונותיהם, בעוד שאין שלום ביניהם ומלוכלכים בעבירות שבין אדם לחברו. הרי זה שבחן ומעלתן של ישראל, כי ביום הזה מאוחדים הלבבות ברעות באהבה (ראה פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ו).
ולא עוד. רבי משה 'ן מכיר מוסר מנהג. איפה ראה את המנהג הזה? הרי לא היה חי במקום נידח, שנוכל להניח כי התפתחו שם נוהגים מיוחדים מכורח נסיבות יוצאות מן הכלל. הלא איש צפת היה. בימיו היתה העיר מרכז גדול לתורה. חכמיה ומקובליה הגדולים של צפת ודאי נוהגים היו לפייס את רעהו לפני יום כיפור, כמנהג ישראל בכל המקומות, ולא אחרי הצום.
והתמיהה במקומה עומדת.
"אור זרוע לצדיק…"
הרב נריה גוטל ("הצופה", ערב יום כיפור, תשנ"ד) ואברהם אלבוים (שם, י"ד מרחשון) הביאו דברים של גדולים על הנוהג לומר את הכתוב "אור זרוע לצדיק…" (תהלים צ"ז, י"א) לפני "כל נדרי".
יורשה לי למסור כאן דברים ששמעתי ממורי ורבי, הרב נחמן שלמה גרינשפאן זצ"ל, בעל "פלפולה של תורה", "מלאכת מחשבת", ועוד.
יום הדין מטיל אימתו על הבריות. מתפללים ברעדה ובחרדה והעינים זולגות דמעות. ביקשו רבנים להפיג קצת את הפחד ולנסוך מעט שמחה ללבבות, תיקנו לומר בתחילת היום: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", להזכירנו כי אורה ושמחה לאלה שלא חטאו ולאלה שחטאו ושבו בתשובה בלב שלם!
אך מה קרה, העיר מו"ר, במקום לומר פסוק זה בשמחה, אומרים גם אותו ברעד ובפחד…
מתוך "הצופה" 9/14/94 ט' תשרי תשנ"ה.