יש בדיחה יהודית מפורסמת, שהפעם האחרונה שהבעל יכול לשים רגל על הקרקע (להתעקש לא) הוא בחופה שלו, כאשר הוא דורך על הכוס לאחר טקס הנישואין. מאין המנהג לשבור את הכוס?
מסופר בגמרא (ברכות עמוד ל דף ב) שכאשר מר, בנו של רבינה, נשא לאשה את בנו' מר שם לב שהרבנים מתמסטלים יותר מדי. הוא תפס כוס בשווי 400 זוז ושבר אותה מול פניהם, והחזיר להם את הערנות. כאשר רב אשי ערך חתונה לבנו, גם הוא לא היה מרוצה מהשמחה הגדולה, והוא לקח כוס לבן יקר מאוד ושבר אותו מול האורחים, והפחית את רמת השמחה שלהם.
מסורת שבירת הכוס על ידי אב החתן החלה כך. עם הזמן זה השתנה, ובעל השמחה (החתן) עצמו שובר את הכוס. הסיבה יוחסה לפסוקים בתהלים פרק קלז: ה-ו, "אם אשכחך ירושלים… אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי."
אפילו בשמחתנו הגדולה ביותר, עלינו לזכור את חורבן הבית בירושלים.
בתחילה הכוס נשבר על ידי השחתתה על הקיר. לאחר זמן מה, המנהג השתנה לכך שדורכים על הכוס. הרחקת רוחות רעות גם הייתה סיבה שמיוחסת לשבירת הכוס. הכוס, אשר עשויה מחול פשוט והפכה לכלי יפה דרך אמנות המלאכה, היא משל לאדם, שנעשה מעפר ואחרי שנוצר כאדם, יחזור לעפר. בשמחתנו הגדולה ביותר, כאשר אנו אמורים להיות בשיא השמחה, אנחנו מורדים חזרה לארץ.
באירוניה, למרות שהשבירה של הכוס אמורה להפחית את השמחה, היא הפכה לנקודה שבה השמחה עולה עם פיצוץ של מוזיקה וריקודים.
השבירה של הכוס הוקדמה על ידי שתי האימהות של החתן והכלה ששברו יחד צלחת בטקס התנאים, שנערך חודשים לפני כן כאשר הזוג התארס או לפני טקס החופה עצמו. השבירה של הצלחת על ידי האימהות סימלה את "שבירת" הבית הילדותי כפי שהיה קיים עד כה, ואת יצירת משפחה חדשה ומאוחדת.
חורבן בית המקדש נזכר גם כאשר הנשים שוברות את הצלחת. שברי הצלחת מחולקים לחברות הכלה כסגולה שיתארסו.
מאיפה מקור המושג של החופה?
המילה "חופה" מופיעה בתהילים (י"ט, ו) "והוא כחתן יוצה מחופתו", ובתרי עשר (יואל ב', טז) "יצא החתן מייכדרו וכלה מחופתה".
בגמרא (גיטין נז ע"א) מוזכרת החופה. "זה היה המנהג. כשנולד בן לשתול עץ ארז וכשנולדה ילדה לשתול עץ אורן. כאשר הם נישאו, העצים נכרתו וחופה נעשתה מהענפים.
חופת הכלה, פיסת שטיח המחוברת לארבעה בדים כפי שאנו מכירים כיום, אינה החופה הנזכרת בפסוקים הנ"ל. נראה שמקורו של האחרון בתקופת הרמ"א במאה השש עשרה.
בספר העיתר שלו, מתאר רב יִצְחָק בר אבא מַרִי מִמרסיי את החופה: "החופה היא כאשר אביה מסר אותה לבעלה, מביא אותה אל הבית שבו יש חידוש כלשהו, כמו הסדינים… המקיפים את הקירות, וכו'. כי אנו אומרים בתלמוד הירושלמי, סוטה מד עמוד א, 'אותם חדרי חתונה (חופות חתנים), תולים בתוכם סדינים מעוטרים ורצועות רקומות בזהב,' וכו'.
"בתימן, החופה היהודית לא הייתה עמוד או כיסוי אלא חדר, שהיה חדר בבית החתן. החדר היה מעוטר בסדינים גדולים תלויים מעשה צבעים ודוגמאות, עם כריות קיר ומזרנים קצרים להתרווח. הזוג היה נכנס לחדר זה שהיה נחשב לחופה.המשמעות המילולית של חופה היא "הקפה" וכאשר הזוג נמצא או מתחת לחופה הם מקיפים בנוכחות האלוקית.
בניית החופה של היום פשוטה: בדים או טלית (שמשתמשים בהם הגרמנים והספרדים) נפרסים על פני ארבעה עמודים. מבחינת הלכה, זה נחשב לדומיין פרטי והופך את החופה, באופן טכני, לבית הפרטי של החתן.
ארבעה הצדדים הפתוחים מסמלים את ביתו של אברהם אבינו, שהסכים לארח אורחים דרך ארבעה כניסות.
טקס החינה
בשיר השירים א' 14, כתוב "אשכול הכופר דוד לי בכרמי עין גדי""אהובי לי כאשכול של חינה בכרמי עין גדי".
מקבוצת החינה הזו נגזרת טקס החינה הספרדי.
הצבע מחינה שעשוי מהאבקה של עלי עצי מדבר קטן זה התערבב עם מים ורדים כדי ליצור צבע כתום. הוא שימש מאז ימי קדם כאיפור.
הכלה ובני משפחתה וחבריה היו מתאספים לטקס החינה, בדרך כלל בבית הכלה. הייתה שם מוזיקה וריקודים וביגוד ותכשיטים צבעוניים מאוד שהוענקו לכלה. ידיה של הכלה ולעיתים גם רגליה היו מצויירות בעיצובים וסמלים שונים כדי להרחיק את העין הרע.
שלוש האותיות הראשונות של חלה, נידה והדלקת נרות (שלוש מצוות האשה) ח' נ' ה' משקפות גם את המילה חינה.
שלום זכור
השמחה הבאה שתתרחש לאחר החתונה תהיה לידתו של תינוק חדש. לידת בן תחגג עם שלום זכור, ברית מילה ולעיתים גם פדיון הבן, בעוד שהתינוקת הנולדת תקרא על שמה במהלך קריאת התורה ביום שני, חמישי או שבת לאחר לידתה.
חומוס בדרך כלל מוגש בטקס שלום זכור (קבלת פנים לזכר). החומוסים הם עגולים, מסמלים את מעגל החיים והאבל. אנו אבלים כי אנו מאמינים שלפני לידת התינוק, ברחם האם, התינוק למד את כל התורה (נידה דף ל עמוד ב) וכאשר המלאך צבט את התינוק מעל הפה, כל התורה שלמד נשכחה.
לפי רב יעקב עמדן, ה"זכור" של שלום זכור אינו מתייחס לזכר אלא למילה העברית "זכור" לזכור. המטרה של הסעודה היא להזכיר לילד מה שלמד ואנחנו עושים זאת בשבת, היום שאליו כתוב "זכור" את יום השבת.
ואך נכט
("ליל השמירה" ביידיש) הוא הלילה שלפני הברית מילה כאשר התינוק זקוק להגנה רוחנית נוספת. רבים מהיהודים האשכנזים מביאים את הילדים ומקריאים את שמע ישראל ופסקי תורה נוספים ליד התינוק. ברבים מהקהילות הספרדיות, הטקס המתאים נקרא ברית יצחק מכיוון שלילה שלפני הברית מילה של תינוק נחשב לזמן רוחני מסוכן עבור התינוק. האב היה אוסף מניין כדי ללמוד תורה כדי להגן עליו. ברוב הקהילות הספרדיות, הגברים במשפחה וחבריהם מתכנסים כדי לקרוא קטעים מהזהר הקשורים למילה.
הרבה הורים תולים תרשימי קבלה על הקירות ודלת חדר הילד כהגנה מפני השטן. כמה גם שמים את סכין המילה מתחת לכרית של האם או התינוק כדי להוסיף הגנה.
בהתאם לרבי פסח קרון בספרו על ברית מילה שפורסם על ידי ארטסקרול, מגש גדול של תפוחים הוגש בבריתות פרסיות. זה התבסס על מדרש שאומר שכאשר פרעה ציווה להרוג את כל הזכרים הנולדים על ידי המיילדות, הנשים היהודיות הסתתרו באתרי התפוחים. זה גם רמוז בפסוק "מתחת לתפוח ילדתי אותך" (שיר השירים ח:ה).
רש"י מציין שהקב"ה ביקר את אברהם ביום השלישי לאחר ברית המילה שלו, אשר הוא הזמן הכואב ביותר. אברהם נהנה למלא את המצווה של הכנסת אורחים, גם כאשר הוא היה כואב. הוא היה יכול להסתמך על העיקרון של "עוסק במצווה פטור מן המצווה" (מי שמבצע מצווה פטור מלעשות מצווה אחרת), אך הוא לא עשה זאת
.מסיבה זו חסידים ערכו חגיגה מיוחדת ביום השלישי לאחר הברית, הנקראת שלישי למילה, המזכירה את ביקור השם באברהם. יש המקדישים סעודה בבית עם מניין, יש ללא מניין, וחלק עושים קידוש קטן בבית הכנסת.
פדיון הבן
ביום ה-31 להולדת הבן הבכור שאינו לוי (שהולד בצורה טבעית), נותנים חמישה מטבעות כסף לכהן כדי לפדות את הילד מלהיות מוקדש לה' ולעבוד במקדש. הבכורים היהודיים ניצלו במהלך המכה העשירית של פרעה כאשר כל הבנים הבכורים המצריים נהרגו. בתודה על כך שניצלו, בני ישראל הבכורים היו אמורים להיות מוקדשים לה' ולעבוד במקדש. מכיוון ששבט לוי היה השבט היחיד שלא השתתף בחטא העגל, חברי השבט קיבלו את הכבוד לעבוד במקדש במקום זאת.
כאשר חמישה מטבעות של הבן הבכור של ישראלי (שאינו לוי) ניתנים לכוהן על ידי האב, הבן נפל. התינוק מוצג לעיתים קרובות על מגש כסף, מוקף בתכשיטים מזהב שהושאלו על ידי הנשים שנמצאות. זהו כדי למשוך תשומת לב לעובדה שהנשים במדבר סירבו לתת את התכשיטים שלהן עבור החטא של עגל הזהב.
מעשה פדיון הבן נחשב להשראה לא רק למשתתפים אלא לכל אחד שהשתף אוכל מארוחת פדיון הבן. בגלל זה מחלקים חבילות קטנות של סוכר ושום למתאספים כך שהם עצמם יוכלו לבשל עם המזונות הללו ולהשפיע על אנשים נוספים מהפדיון הבן. סוכר ושום יכולים להחזיק מעמד זמן רב ולשדרג את הארוחות של אחרים הרבה אחרי שפדיון הבן התרחש. סוכר הוא סימבולי של מתיקות ושום של פוריות.
התורה מדברת על פדיון הבן (במדבר ג':49). אנו מפרקים את המילה, מתייחסים ל"פד" (ערך מספרי של פ"ד הוא 84) יומיים, שאכילת הארוחה של פדיון הבן היא כמו להתנדב לצום במשך 84 ימים.
בני ישראל של הודו זמן רב לא הקפידו על מצוות פדיון הבן. מכיוון שלא היו להם כהנים,החוק נשכח. עם זאת, כאשר מורים יהודים מקוצ'ין הגיעו ללמד אותם, הם הוצגו למצווה. כאשר כהן מקוצ'ין, בגדד או ממקום זר היה מבקר, הם היו שומרים את המצווה.
אופשרן/חפיפה ראשונה
המנהג שלא לקצוץ את שערותיו של ילד עד ליום הולדתו השלישי מתבסס על הפסוק בדברים 20:19, אדם עץ השדה, שאדם הוא כמו עץ השדה. בדיוק כמו שהפירות של עץ אסורים במשך שלוש השנים הראשונות בגלל עורלה, שערותיו של ילד לא מותרים לקצוץ עד שיגיע ליום הולדתו השלישי. זה נקרא בעברית, חלקה וביידיש, אופשרן.
יעקב מכנה את עצמו "חלק" בפסוק בבראשית כז:יא כאשר הוא מתאר את עצמו לאימו רבקה, וזה עשוי להיות המקור למילה חלקה, שמשמעה חפיפה. בדרך כלל יש מסיבת יום הולדת שבה כל האורחים גוזרים קווצת שער קטנה.
כמה אבות לוקחים את בנם לגדול או רבי כדי לגזור את הקווצת הראשונה. רבי חיים ויטאל, תלמיד בולט של המקובל רבי יצחק לוריה, כותב שהמורה שלו, רבי לוריה, הלך לקבר של רבי שמעון בר יוחאי כדי לגזור את שער בנו כפי שהיה המנהג.
כל שנה, אלפים של יהודים לוקחים את ילדיהם בגיל שלוש למירון כדי לקבל שם תספורת.
לאחר שהילד בן שלוש קיבל את התספורת שלו, הוא מקבל כיפה וציצית ללבוש. הרבי מלובביץ' ז"ל טען שהמנהג של "אופשערן" כפי ששמו לעיתים קרובות על ידי חסידים הוא להכין את הילד להשאיר פיאות כאשר שיערו נחתך.
בר מצווה
בר המצווה נחגג כאשר בחור צעיר מגיע לגיל שלוש עשרה ומתחיל להניח תפילין. נהוג שנער בר המצווה נקרא לעלייה, מזמר את פרשת השבוע או ההפטרה ונושא נאום המפגין מיומנות בלימוד.
החתם סופר כותב בפירושו לפרשת ויחי שאין מצווה ספציפית בתורה לחגוג בר מצוה. בר מצוה הוא אירוע שהנער ישמח מאוד לחגוג כי עכשיו יש לו הזדמנות לקיים מצוות.
הרב שלמה לוריא (1510-1573), הידוע כמהרשל, מציין בספרו ים של שלמה ( בבא קמא ז:לז) שיש לערוך סעודת מצווה לחגוג את בר המצווה של הבן, ובמהלך הסעודה יש לנאום את הדרשה על ידי הנער שחוגג בר המצווה.
אין זה נדיר שבסעודה המיוחדת לבר מצווה, חברי הנער בחגיגת הבר מצווה עוצרים את הנאום שלו בשירה רבה. הסיבה למנהג זה (שעיקרו נפוץ במיוחד בקרב חסידים) להפסיק את הדרשה של נער בר המצווה היא כדי שלא לבייש את האדם שאין לו מה לומר.בכמה מקרים, הרבי מליאובאוויטש המנוח דיבר על מנהג זה.
בפגישה פרטית עם הרב מגור רבי פינס מנחם אלתר זצ"ל והרב מנשה קליין ב-13 באלול תשל"ט, הרב ליבאוויטש סיפר שכאשר חותנו, הרבי הקודם, הגיע לפולין כדי לחגוג את בר המצווה של נכדו, הוא הופתע שהילד הופרע באמצע נאומו. הרב הקודם האמין שכאשר נוסעים למקום, יש לכבד את המנהגים שלהם. מסיבה זו, הוא ביקש מהנכד שיגיש את נאומו פעמיים, פעם אחת ללא כל הפסק ואז בפעם השנייה, כאשר ניתן לילדים לשיר ולהפריע לנאום.
הרבי הקודם ציין שהוא מוצא את כל המנהג הזה מדהים "יהודי אומר דברי תורה ומישהו מפריע לו."
