שנת שלום וברכה!
עד כמה שזכור לי שלחתי ברכות "לשנה טובה" גם לך וגם לשאר ידידנו שמעבר לים בלי לדעת מה מחכה לנו פה בעצם יום הדין. בפעם הראשונה במשך יובל שנים של היותינו בארץ בזדמן לי להיות בחגים בעיר גדולה, כי הרי אנחנו תושבי בית אבות בתל אביב. אפשר להגיד שאת קדושתו והודו של החג מרגישים יותר בעיר היהודית, מאשר בכפר העברי שם מצוווים לקים את העבודות ההכריות למשק. כאן אין שום תנועה ברחוב ביום כפור, מובן שתחנות הרדיו והטלוויזיה שובטים 24 שעות.
מרדכי נוהג ביום כיפור לבלות כל היום עם המתפללים בבית הכנסת. אני הולכת בערב יום כפור ל"כל נדרי" וביום כיפור עצמו ל "יזכור" בבקר ולפנות ערב ל "נעילה"' לשמוע את תקיעת השופר הבודדה, החוצצת בין השנה שעברה והשנה הבאה עלינו לטובה, והמזכירה לנו את שופרו של משיח. ישבתי לבדי בחדרי ופתאום הרגשתי איזה המולה פתאומית ובלתי מובנת. מכל החלונות הפתוחים נשמעו קריאות חדות: "שיר הבשר; שיר הבשר! אשת-חן! אשת-חן!" וכדומה. קריאות כאלה שמענו בשלהי העבודה ביוני 1967, כאשר קראו לכת הכוחות למילואים לפי הצופן של יחידותיהם. אז כל אחד קם מיד והניח את כלי עבודתו או שסגר את חנותו והלך להתיצב במפקדה הצבאית. הצצתי לרחוב ונדהמתי: אוטובוסים ומכוניות רצו כיום חול. האוטובוסים לא עצרו בתחנות, כרגיל אלא עמדו בכל מקום, שם עצרו אותם, ביניהם בחורים עטופים טליתות.
בין 400 דרי הבית שלנו אין איש חייב גיוס, אך יש ביניהם אבות ואמהות, סבות וסבתות לאלפי צעירים, המשליכים את נפשם מנגד. אך אנו מלאנו בית הכנסת שהתרוקן והתפללנו בלב שבור. והמה לפני שהספיקו לתקוע בשופר נשמעה אזעקה, קול הצרוד והמאיים של הסירנה. אנשי הג"א הכריחו את חל הזקנים לרדת למקלט יחד עם החזן ו"הבעל תקיעה". קשה לי לתאר במילים מגושמות את עלבונו של ארון הקדש הפתוח שנשאר בודד ועזוב יחד עם ספרי התורה. ואף הצפירה. שנכפתה על המוני מתפללים והעושים את חשבון נפשם — במקום תקיעת השופר, המבשרת שלום, לא אשכחה לעולם!
הרי זה דבר פעוט למול כל המתרחש כיום אצלינו. איני יודעת מה יכולה אשה קטנה וזקנה כמוני לעשות כיום כדי לחזק את רוחם של הלוחמים וכדי להגביר את רוח האחווה בין בני ישראל באשר הם שם. לפני זמן קצר כתבתי לך על "ספר האחים" שהגיע אלינו בשפה היפנית. לא היה עולה על דעתי לדבר עתה על נושא זה, בזמן שעומד במערכה "דור המדינה", בנים שנולדו וגדלו במדינה שנקנתה בדם אבותיהם. אבל עם ספר זה קשור סיפור מופלא, המרים את קרן האמונה באדם והמוכיח שישנם עדיין "חסידי אומות העולם", ולפעמים הם מתגלים כצדיקי הדור האמיתיים, במקומות שכלל לא ציפינו. אני שולחת לך צלום המכתב אשר קפלה עדה שמוש מטוקיו מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הכותבת אותו היא עטונאית יפנית' מזכירה מפלגה סוציאליסטית "מינשאטו". אשר למדה בישראל חצי שנה במכון ה"אפרו-אסיאני" בו מלמדת עדה שמוש. מן המכתב תלמד, שגברת טגוצ'י דואגת לשלום אמת במזרח התיכון ומחפשת דרל לתרום משהו בעצמה לשלום זה. והנה הגיע לידה ספרי "על משואות לכיש" (כמובן בשפה האנגלית) והיא החליטה שספר זה טוב למען ילמדו ממנו היפנים על ישראל ותושביה והיא רוצה לתרגמו ליפנית ומבקשת זכות הקופירייט. כמובן שהסכמתי ברצון. כעבור שנתיים ב1969, הגיע הגברת טגוצ'י אלינו ללכיש עם כת"י גדול ביפנית. היא ספרה שהיא סיימה את תרגום הספר, אל לא יכלה למצוא מו"ל. הדבר לא היה לי פליאה כי מובן שבימים אלה קשה למצוא מו"ל לספר ציוני שאין בו סנסציה. נתתי לה אשור לחתום על חוזה עם מו"ל, אם יזגמן לה בכל התנאים שתרצה. אף נתתי לה במתנה את "ספר האחים" שיצא בינתים בתרגום אנגלי. היא כתבה לי מתוקיו ש"בלעה" את הספר בתורגמו האנגלי בזמן הטיסה והחליטה שספר זה מוכרח להיות מתורגם ומיד היא התחילה בעבודה. ב1970 היא כתבה לי ששני הספרים מתורגמים ליפנית, אך מו"ל אינו נראה באופק. מאז נפסק הקשר ביננו.
בספטמבר 1972 היא הופיע באורח בלתי צפוי בטיסה מאנגליה ליפן, היא ירדה בלוד לשללש שעות. המכונית חכתה לה כשהיא ישבה אצלינט בבית האבות. היא ספרה שאחרי האסון בלוד (בו השתתף כידוע היפני יאקימוטו, השייך לטרוריסטים ערביים) נמצא מיד מו"ל ושני ספריי כבר נמצאים בדפוס. היא באב להודיע לו שלא תקבל אף פרוטה בעד תרגומם של שני הספרים (כמו כן גם לא המו"ל). על כן היא באה לשאול אותי, לאיזה קרן בישראל להפנות את תרומתם?
האמן לי, אני בעצמי, לא אבין ביצד הדבר עלה בי, אך עניתי מניה וביה: לכל שיקום לזברו הברוך של פרופסר אהרן קציר (כזכור לך הוא נהרג בליל-דמים בלוד)". כך נוצרה באותו רגע "קרן קציר" ביפן.
אבל מהרצון ועד לקיום הרצון בצורה כה מושלמת — רחוקה הדרך. המכתב שליווה את שני המכתבים הראשונים שהעוברו מן השגרירות שלנו בטוקיו בדואר דיפלומטי לשר החוץ, מתחיל במילים "לא ייאמן כי יסופר!" איש לא תיאר לעצמו שספר זה יצא בהידור כזה, שלא יחוסו על שום עמל. מחירו הוא גם כן למעלה מו ההמשוער: 2000 ין והמחיר מודפס בצורה יומרנית תחת תמונתה של גולדה מאיר. אלפיים ין זה כשמונים דולרים, מחיר שלא שמעו עליו ביפן. מדוע קבעו מחיר כזה, אם איש אינו מרוויח מזה. במשרד החוץ הסבירו לי שספר זה הודפס כ"ספר יוקרה" והאזרח היפני, המרים תרומה של אלפיים ין ל"קרן קציר"– מקבל את הספר כמזכרת; עוד מעט אקבל גם את "אל משואות לכיש" ביפנית באותה מתכונת ומובן, שגם הכנסתו כולה קודש ל"קרן אהרון קציר".
אני מצרפת בזה גלויה שקבלתי מאת ידידתי נחמה גנוסר (היא שתרגמה את ספרי "רק שביל" לאנגלית). כתבתי לה על הופעת "ספר האחים" בצורה מהודרת ביפנית ואף אמרתי שאנו נבוכים "כי גדול הכתר מכפי מידת ראשינו". על כן היא עונה ש"אין כתר גדול לפי מידת ראשי בנינו". על כן היא עונה ש"אין כתר גדול לפי מדת ראשי בנינו — ובנינו לוחמים כאריות ברגע זה עצמו".
היום– יום הולדתו של בן גוריון, כידוע. קבלתי לעת עתה רק שני ספרים בלבד. אחד נתתי לגולדה ואת השני הייתי צריכה לתת לבן גוריון. אך קבלתי רשות מבן גוריון להעביר את הספר ל"ידיים טובות" — למי שיוכל לעשות איזה שליחות בימים אלה. לא ידעתי אם למסרו לאלי ויזל, למרי סירקין או למי שתחליט בעצמך. קשה להביע מה אנו מרגישים, כאשר שני נערנו הכפריים יצאו, 25 שנים אחרי נפלם, להיות לפה לעמם, ולהסביר את צדקת עניינו בארץ כה רחוקה, שבה כמעט אין יהודים. לא חדלה מלהדהד בלבי העתיקה "שלא ניבוש, לא נכלם ולא נכשל לעולם ועד."
נתמזל לי מזלי ויוצאים לעתה לארצות הברית זוג ידידים קרובים ויקרים לנו. הם קבלו על עצמם לשלוח לך מיד את הספר יחד עם המחתב (סלח לי על האריכות) ודאי גם יתקשרו אתך טלפונית. אנא תעשו כל מה שאפשר ואלוקים יברך את עמו ישראל בשלום על אדמתו שממנו לא תזיז אותו שום רוח מצויה.
ברכות לכל ידידנו
שלך בכל לב
רבקה ומרדכי גובר
הדואר כ"א חשון תשל"ד