לקום לעבודת הבורא

Print Friendly, PDF & Email

 

ידידי ר' דוד תמר משער ב"עוללות" שלו כי מקור המנהג שהיה קיים בעיירות מזרח אירופה שהשמשים של בתי הכנסיות היו מקישים על חלונות בתי היהודים בחצות הלילה ובאשמורת הבוקר לעורר היהודים לאמירת תיקון חצות ולאמירת הסליחות, הוא כנראה בצפת. הוא מצטט מדברי ר' שלמה שלומיל מדרעזניץ באחת מאיגרותיו כי "כמוהר"ר אברהם הלוי זצ"ל – שהיה מגדולי חכמי צפת – "בכל חצות לילה היה קם וסובב בכל הרחובות ונתן קולו והיה צועק בקול מר: קומו לכבוד השם יתברך, שהשכינה היא בגלות ובית קדשינו היתה לשריפת אש, וישראל הם בצרות גדולות… ובשעה אחת נתמלאה כי העיר כולה קולות של גירסות ושל משניות ושל זוהר ומדרשי חז"ל ושל תהילים ושל נביאים ושל פזמונים ובקשות ותחינות".
הנה, הרבה זמן לפני רב אברהם הלוי היה שמש בית הכנסת או איש המיוחד לכך, שהיה נקרא "שולקלאפפער", קורא יהודים לבוא לתפילות. כתבו על כך אברהם בדלינר בחיבורו, בשפה הגרמנית, על חיי יהודי אשכנז בימי הביניים (מהדורה שניה, 1900, עמ' 114-113), ישראל אברהמס בספרו האנגלי על חיי היהודים בימי הביניים (מהדורה שניה, 1932, עמ' 10) והרב מ. גידהמן בספרו הגדול על חינוך ותרבות היהודים באשכנז. צרפת ואיטליה (תגרום עברי: "התורה והחיים", ראה כרך ג', עמ' 76-75).
נזכיר כאן רק מקור אחד המצוטט על ידי החוקרים הנ"ל. מובא ב"לקט יושר" לר' יוסף ב"ר משה, תלמיד בעל "תרומת הדשן" (מהד' יעקב פריימאן, ברלין תרס"ג, עמ' 7): השמש כשקורא לבית הכנסת (בנוישטאט) מכה אחת ואחר כך ב' הכאות ואח"כ מכה אחת… אבל ברינוס מכה השמש רק א"ב (מכה אחת ואחר כך עוד שתי מכות) 1.
ולא עוד. יש סבורים שהנוהג הזה להקיש בחלונות או בדלתות הבתים לקרוא יהודים לתפילה היה קיים כבר בימי האמוראים. מצביעים על דברי הירושלמי. מסכת ביצה, פ"ה ה"ב. המדריכי (בפרק האחרון של מס' ביצה) גורס שם: ר' שמואל בד רב יצחק סבי אקושיה רבי כנישתא הוה, והוא מפרש: זקני היה חזן הדופק לבית הכנסת, כנהוג השמש בימינו…2 .

הצופה
כ"ד מרחשון תשנ"ט

1לדפוק שלוש פעמים היה נהוג ביישובים שונים עד השואה. ראה "ספררר בית ישראל תליתאה" חלק ג' לר' ישראל טויסיג (ירושלים, תשכ"ט) ב"מנהגי מאטערסדארף" שבסוף הספר: לפני תפילת שחרית, וכן לפני תפילת המנחה, היה השמש דופק על דלתי הבתים שברחוב היהודים בפטיש של עין שלוש דפיקות. וכשנפטר אחד מבני העיר – רחמנא ליצלן – לא היה דופק אלא שתי דפיקות בלבד להודיע שיש בר מינן, על שתי דפיקות שהם סימן שמי שהוא נפטר, עיין גם בספריהם הנ"ל של ברלינר ואברהמס. ועיין גם בספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים" לאברהם יצחק שפרלינג (ירושלים, תשי"ז) ענייני בית הכנסת סימנים קס"ד – קס"ו.
2ראה ב"קרבן העדה" לירושלמי שם, ו"אהבת ציון וירושלים" לר' ד.ב. ראטנר שם.