סטיפן צווייג בחיק נכדתו של רב
יש בין כתבי סטיפן צווייג ספור קטן, בו מתואר איש, שבני משפחתו בגדו בו לעת זקנתו והוא מוצא לו תנחומים בבית הכנסת בקרב המתפללים, בגד בו, בסטיפן צוייג, בסוף ימיו קהל קוראיו הגדול, למולדתו וספריו נשרפו בחוצותיה באין בעירום ובחוסר כל עזב את הארץ, שחשבה מוחה. אבל הוא לא מצא את דרכו בחזרה אל עמו, כי אם נעצר על סף בית המדרש ולתוכו לא בא. לו זכה והיה חוזר אלינו, שערי התשובה תמיד פתוחים לדופקים בהם, היה מעשיר את עמו והיה האיש, שהרצל היה הראשון להדפיס את ספריו. בעל היותו העורך הספרותי של ה"נייה פרייה פרסה". הרים תרומתו לבנין העם והמולדת. אבל הוא לא זכה ומלא מרירות ויאוש שלח יד בנפשו בחיקה של נכדת הרב ש. ר. הירש. ספרו האחרון לא על עמו וארצו כתב, כי אם על ברזיל, שבה מצא מקלט ורק מעט הכירה ואבותיו לא ידעוה.
אמרנו, שעל סף בית המדרש נעצר – אכן עדיו הגיע. הרגש הרגיש בימיו האחרונים, ביתמותו ובבדידותו הגדולה. כי זיקה לו לעמו הגדול והנרדף וצרור כתבים הפקיד בצואתו לאוניברסיטה העברית, – לה ולא לאחרת, – אשר, לפי הצוואה יפתח הצרור כמה שנים אחרי מותו.
ופרנץ וורפל בחיק "הבתולה הקדושה" ברנדט
אחר היה גורלו של פרנס וורפל, חברו לגדולה.
הרב יהושע פלק מי שהיה אב בית דין בק"ק לבוב, פרנקפורט ומיץ כותב בהקדמתו לספרו "פני יהושע": "קבלתי עלי לחובה ונדרתי בדבר הנדור בעת צרתי, ביום חרון אף הד' ג' כסלו תקס"ג לפ"ק בק"ק לבוב, שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי וחברים ותלמידים מקשיבים לקולי, ופתח פתאום היתה העיר לגל הפיכה במו רגע. ונהרגו כששה ושלושים נפשות קדושות מישראל וגם אנוכי הייתי מן הנפילים, אז אמרתי, בעודני בתוך הגל. אם יהיה אלוקים עמדי והוציאנו מן המקום הזה לשלום, לא אמנע עצמי מכותלי בית המדרש ולשקוד על דלתי התלמוד לישב כל תימה".
ובאותו סגנון ובאותה לשון כותב בשנת ת"ש פרנץ ורפל, יליד רובע היהודים בפרג, בהיותו פליט חרב הנאצים בדרום צרפת: "היה זה בסוף יוני 1940 בברחתי מן הנאצים, הגעתי לעיר לורד. בקשנו, אשתי ואני, לעבור לספרד אבל הקונסול סרב לתת הויזות הדרושות. התחבאתי כמה שבועות בלורד והתודעתי לתולדותיה של הבתולה הקדושה ברנדט, ילידת העיר, אז נדרתי נדר אם אצא שלם ואגיע בשלום לחופי ארצות הברית אתפנה מכל עבודה לשיר תהילת ברנדט".
שני יהודים מתפללים, אבל אלוקיו של זה איננו אלוקים של זה. הלה עומד בתפלה לפני אלוקי אברהם יצחק ויעקב – והלה נודר נדר לאלוקי ישו. פרט ופאול, לפאר ולרומם את קדושיהם.
כל ימיו היה פרנץ ורנפל מקטיר ומגיש לנצרות. והנה המלחמה – עולם הנצרות לפניו בחורבנה. ארצות אירופה הנוצרית בולעות ואוכלות אחת את רעותה. בני עמו מומתים ונשחטים באין מרחם ומציל. הוא עצמו מתדפק על שערי ספרד הנוצרית, אבל לשוא. באימה ופחד הוא מתהלך לפני שלטונות וישי הקתולית, שלא ימסרוהו לגרמנים – ובכל זאת בטעותו הוא עומד ומתפלל לאלוקיהם של אלה.
ראה מה בינו ובין אמיל לודויג הסופר. הלה, שהוריו הכניסוהו עוד בהיותו ילד לחיק הנצרות, בהיגו לשנות בינה, כבן ארבעים זרק ממנו הלאה את הנצרות, וכאשר דוד פרנקפורטר הנוקם וגאל הדם ירה יריותיו, היה בין הראשונים לשלוח לו שי לבית המאסר והקדיש את עטו הברוך להגנתו – אבל פרנץ וורפל, בעל הרגש הגדול בין סופרי אירופה ומשורריה, מעולם לא הרגיש בצרת עמו ולעולם לא הרים קולו למענו.
הננו נזכרים בדברי אחד העם אחרי מותו של אנטוקולסקי, גדול פסלי רוסיה: "מה נתן להם, לגויים, ומה נתן לנו. רצה אנטוקולסקי לברוא תבניתו של מושל רגזני ואכזר. העושה מעשי רצה בכל יום ונורא על סביבותיו, ובכל זאת לא מת אלוקים בלבו, והוא חוטא ומתחרט, יש לך נושא יותר נאות לזה מהורדות המלך. אבל בכל זאת בחר לו אנטוקולסקי למפעלו זה לא בהורדוס משל ישראל, כי אם באיוון האיום מושל רוסיה. רצה אנטוקולסקי לברוא טפוס של פרוש, היושב לו בחדרו. בדול מן העולם ועוסק בכתיבת ספרים וביקש ומצא בבית נזירים, בעיר קיוב, במאה השתים-עשרה את הנזיר הרוסי נסטור, בעוד אשר בוילנה, עיר מולדתו, ראה "פרושים" כאלה בעיניו בקרב בני עמו, בצורה יותר אנושית ויותר קרובה לרוחו הוא. בודאי הקשיב בחרדת קודש לספורי זקני עירו על דבר ה"פרוש" הגדול, אשר חי שם לפני מאה שנה, שכל חייו היו יום ארוך של תלמוד-תורה בלי הפסק ובלי מרגוע. וכשהיה אנטוקולוסקי לאמן גדול לא זכר את האיש, את הגאון מוילנה, והרחיק נדוד לבית נזיר, אשר לא ידעו הוא ואובתיו".
רצה פרנץ ורפל להעלות לפנינו סבלותיו של עם קטן ועני, ולתאר מלחמתו של נרדף ונדכא, הרחיק נדוד לארמנים "לארבעים יום של מוסה דג" ולא זכר את עמו שלו. לא זכר את שבעים וחמישה אלף ההרוגים, אשר באוקראינה. שבבתי כנסיותיה התאספו נשים לומר קדיש באין גבר חי בתוכן. לארמנים הקדיש את עטו, אבל לא לעם ולדם, שהיה קרוב לו יותר.
אבל, אילו פרנץ ורפל היה חי והיה בא אלינו, היינו ממלאים פינו בשבחיו ומרטין בובר "שלנו", שכל ימיו שר את תהלתו של ורפל, היה פותח לפניו את שערי האוניברסיטה והיינו מצטופפים על דלתותיה לשמוע לקחו. לא כן? –
מדוע יהיה דינו שונה מדינו של קוסוביצקי. מומר לתיאבון, שהשתמד כדי לזכות בעושר ובגדולה, שכל ימיו היה רחוק מאתנו ולא התעניין בגורלנו, סופו העיד על תחילתו, על ערש דוי פקד לקברו בטכס הכנסיה הקתולית-יונית. וכאשר בסוף ימיו היה לול ריב עם גוייו, בא אלינו והואיל לנצח על התזמורת שלנו, ואנחנו קבלנו אותו בידים פתוחות ובחרנו בו כנציגנו – בו מכל האחרים. והוא נתקבל בכבוד גדול אצל נשיא המדינה ושרי הממשלה היו מארחיו. הוא עשה את עבודתו ואחר כך הלך מאתנו. מומר כמו שהיה עד דכדוכה של נפש.
הלא עם עשיר אנחנו במא מאד. הלא גם "הכליזמרים" ושליחי הצבור נתן לעולם את גדולי הכנרים, הפסנתרנים, המנצחים והזמרים – האם היה באמת צורך שהוא ייצג את אמני ישראל בפני העולם?
, מתוך "חירות" 17 דצמבר 1951
יח כסלו תשי"ב