(לדמותו של פרופ' מרדכי מרגליות ז"ל)
א.
הוא בא והגיד לי, שהרופאים שבדקו אותו אמרו לו, שיש לו סרטן בקיבה ואין לו תרופה.
התרגשתי.
"למה הנך מתרגש? גזירה מן השמים היא, ומקבל אני אותה עליי באהבה", אמר.
וכך נשא בקרבו את הייסורים ואת הציפייה למוות עד יומו האחרון.
כסבורים היינו, שהיכרנו את ר' מרדכי שלנו. לא היכרנוהו.
דברים אלה אמר הפרופ' שאול ליברמן בקול נרגש באסיפת אזכרה, שהתקיימה בסמינר התיאולוגי היהודי עם בוא השמועה על מותו של הד"ר מרדכי מרגליות בירושלים.
2
בן חמישים ושמונה היה במותו.
האומנם ניתנים חיי אדם יוצר למדידה בקנה המידה של שנים?
אם באנו למדוד את חייו של מרדכי מרגליות ז"ל לפי רוב מפעליו, לפי עבודתו הספרותית והמחקרית הפוריה – הרי "לגבורות" הגיע. אך אם נדון את חייו לפי המשימות שהיה שם על עצמו, לפי התוכניות שהתעתד להן ולפי רוב העבודות שהיה עסוק בהן ולא הספיק לסיים אותן – צעיר היה, צעיר מאוד, במותו.
ואמנם צעיר היה. צעיר ברוחו ובמרצו. עליז וזריז בכל פניותיו והליכותיו, נישא על כנפי ההתלהבות והאהבה לתורה בה עסק – תורת ארץ ישראל.
במיוחד הקדיש עצמו לחקר היצירות בשדות ההלכה והאגדה של חכמי הארץ בדורות האחרונים של שלטון ביזאנטיון ובדורות הראשונים של הכיבוש הערבי. תקופות, שעל אף הגילויים הגדולים של "הגניזה", עדיין מרובה בהן הסתום.
היה עמל בתורה, מתמיד ושקדן, לא ידע בטלה מהי. תורה נקנית בייסורים. ארץ ישראל נקנית בייסורים. תורת ארץ ישראל במה היא נקנית?
3
ביכורי עטו היתה המהדורה המדעית של "החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל", קובץ קטן של חילופי מנהגים בין בני בבל ואנשי ארץ ישראל, פרי עטו של מחבר אלמוני.
מחקר זה, שהופיע בשנת תרצ"ח, היה חיבור הדוקטור שלו באוניברסיטה העברית, שהיתה מראשוני מוסמכיה.
למהדורתו הקדים מבוא גדול, בו תיאר ונימק את יחסם השלילי של חכמי בבל למנהגי ארץ ישראל, וניסה לקבוע את זמנו ומקומו של מחבר הקובץ. הוא משער, שהספר נתחבר בארץ ישראל בשנת 700 בקירוב.
בביאוריו הנרחבים לשינויי המנהגים עצמם, מציין מרגליות את המקורות והטעמים לחילוקים, ועוקב אחרי השתלשלותם והשפעתם בספרי הפוסקים עד ה"שולחן ערוך".
כעבור ארבע שנים פירסם את מהדורתו של "הלכות קצובות", המיוחסות לרבי יהודאי גאון. לפי דעתו של מרגליות נתחבר ספר זה, שבו ממוזגות תורות ארץ ישראל ובבל, באיטליה הדרומית באמצע המאה התשיעית.
דרך אגב הוא מביע את ההשערה, שגם "פירוש הגאונים" לסדר טהרות, הוא שריד מתורתו של מרכז התורה, שהיה קיים בזמן קדום באיטליה הדרומית.
בשנת תש"ז הופיעה במוסד הרב קוק מהדורתו של ספר בראשית של המדרש הגדול, ילקוט מדרשים תימני עתיק. על מהדורה זו, שבהכנתה השתמש בחמישה עשר כתבי יד, זכה מרגליות בפרס הרב קוק של עיריית תל אביב. בשנת תשט"ז נדפסה מהדורתו של המדרש הגדול לספר שמות. כלפני חצי שנה הופיעו שני הכרכים במהדורה שנייה.
4
מפעלו הגדול ביותר הוא בוודאי מהדורתו למופת של מדרש ויקרא רבה, בה השתדל לתת לנו את אחת המהדורות הקדומות של מדרש חשוב זה.
קרוב לשלוש עשרה שנה שקד על חיבורו זה, עסק בבדיקת כתבי יד, קביעת שינויי גירסאות, ציון מראי מקומות ומקבילות, ובכלל זה גם הבאות מתוך הספרות המאוחרת, ובפירושיהם של עניינים קשים ושל מילים ומושגים זרים.
סידור ההערות והציונים בשולי הטכסט היא מלאכת מחשבת בפני עצמה. ההערות הארות הן בבחינת מועט המחזיק את המרובה – קצרות, בהירות ונהירות.
המהדורה הופיעה בחמישה כרכים בין שנות תשי"ג ותש"ך. בכרך האחרון פירסם קטעים של המדרש, שגילה אותם באוצרות הגניזה, ומבוא כללי בו הוא דן בתוך שאר דברים על זמן חיבורו של מדרש זה ושל המדרשים המקורבים לו, בראשית רבה ופסיקתא דרב כהנא. לפי דעתו נתחברו מדרשים אלה לכל המאוחר באמצע המאה החמישית.
5
מזמן עבודתו על מהדורתו של ספר "החילוקים" היה מצוי אצל כתבי יד. לרגל עיסוקו במדרש ויקרא רבה ביקר בספריות הגדולות. ומאז היה חוזר ומבקר בהן לעיתים תכופות, כדי לפשפש באוצרות של כתבי היד, ובמיוחד בשרידי הגניזה השמורים בהן.
לא רבים החוקרים בדורנו שהם זריזים ובקיאים כמוהו בפיענוחם של כתבים מטושטשים, בזיהויים של קטעים מכתבי יד. חכמניות היו אצבעותיו, מהירות עיניו, להבין את תוכנן וחשיבותם של דפים בודדים, להכיר ולהבחין בשייכותם לחיבורים או קטעים אחרים. כל אימת שהיה חוזר מביקוריו בספריות העולם היה עמוס שלל גילויים.
לא היה להוט לפרסם דפים בודדים, דברים מקוטעים. לבו נשאו לשיחזורם של ספרים, להוצאתם של כתבי יד שיש בהם להאיר תקופה שלימה, להעמיד אותנו על נדבך חדש בספרות ישראל.
כזה הוא חיבורו "ספר הלכות הנגיד", שהופיע בשנת תשכ"ב. הוא הרגיש שעוד לא הוערך כראוי מקומו של רבי שמואל הנגיד בספרות הרבנית, והלך וליקט מתוך דברי דפוס ומכתבי יד את שרידי תורתו של הנגיד וכל הידיעות שנשתמרו על פעולתו להרבצת התורה, ותיאר לפנינו בצבעים בהירים את דמותו של הנגיד כאחד מאבות התורה שבספרד, אשר לספרו "הלכתא גבראתא" היתה השפעה גדולה על הדורות הסמוכים לו, ובדמותו נוצרה ספרות הפוסקים הקדומה של חכמי ארץ זו.
באותו חיבור מברר מרגליות בתוך שאר דברים ש"מבוא התלמוד" המיוחס בטעות לנגיד, באמת נתחבר בידי ר' שמואל בן חנניא, נגיד מצרים.
לפני חמש שנים בעת שישב בספריית האוניברסיטה של קיימבריג' ודפדף בקטעי הגניזה, השגיחה עינו בנוסחא של השבעת מלאכים למי שרוצה לזכות בהימור על מירוץ סוסים. לאחר שהוסיף עיון בטכסט נתברר לו, שלפניו שריד מספר של מאגיה, ששימש מורה דרך לפעולות כשפים.
הספר עורר את התעניינותו, והוא התחיל ב"חיפושו" הגדול שהוליך אותו על פני כל הספריות הגדולות, עד שגילה דפים נוספים מן הספר המקורי וכן עיבודים מאחרים ותרגומים של "ספר הרזים".
עם חיפושו אחרי ספר זה נזדמנו לידו שרידים של כתבי מסתורין יהודים אחרים, אך בראשונה התמסר לשיחזור "ספר הרזים", שההדיר אותו בלוויית ביאורים והסברים על מקומו וזמנו של מחברו והשפעתו.
נפלא היה לראות את מרגליות, שהיה רחוק כל ימיו מספרי מאגיה וקבלה, משקיע עצמו בחקר ספרות זה ונושא ונותן בה ובענייניה בבקיאות רבה כמי שגדל עליה מעודו.
לפי דעתו של מרגליות נתחבר "ספר הרזים" בארץ ישראל במאות הראשונות למספרם. המחבר הוא יהודי המאמין באחדות הבורא, ועם זה הוא גם מין, מושפע מן הספרות המאגית היוונית, המאמין בכוחם של המלאכים מתפלל אליהם ומקטר ומזבח לכבודם.
גילויו של "ספר הרזים" עשה רושם בעולם המדע – אך זמן רב היה לבו של מרגליות חלוק עליו אם להוציא אותו לרשות הרבים. מצד אחד עניין אותו החיבור מפני תוכנו "האכסוטי", אף נתרשם עמוק מלשונו העברית הצחה והנמלצת – ברם מצד שני סלד ממנו. לא לפרסום "תורה" כזו היה מוקדש עמל חייו! ואם לבסוף החליט לפרסם את הספר, לא עשה כן אלא משום חפצו להראות לדעת מה טיבם של זרמי הרוח שכנגדם נאלצו חכמינו להילחם ומה גדול היה פעלם. "עתה, לנוכח דברי התיפלות שמצאנו בחיבור זה יזהירו לנו שבעתיים דברי חז"ל" – הוא אומר בדברי הפתיחה לספר.
"יזהירו לנו שבעתיים דברי חז"ל" – אמנם כל מגמתו היתה להבהיר ולהאיר את דברי חכמינו.
באמתחתו היו שמורים שרידים של עשרה חיבורים מתורת ארץ ישראל הקדומה, מהם שאפשר נתחברו בזמן חתימת התלמוד הירושלמי, והוא מצא אותם באוצרות הגניזה. עם פרסום "ספר הרזים" חזר והתמסר אליהם וקיווה להשלימם ולבארם, להוציא תורה לאורה – אך הדבר לא ניתן לו.
6
חובב ואוסף ספרים היה. כבר בימי עלומיו אסף ספרים עבריים מכל התחומים. דמות מוכרת היה בחנויותיהם של מוכרי ספרים, ואלה מצווים היו לחפש בעבורו אחרי ספרים נדירים וכתבי יד חשובים.
מה רבה היתה שמחתו כשרכש לו ספר נדיר או כתב יד של גדול בישראל. שיכור משמחה היה מתהלך בחדרו, משתפך בדברי התלהבות בעברית העסיסית והפיוטית שהיתה תמיד בפיו.
דרכם של אוספי ספרים שאינם משאילים את ספריהם לזולתם. ואם משאילים – רושמים הם בדייקנות כל ספר שמוציאים מרשותם, קובעים זמן להחזרתו – ואוי ואבוי למי שלא החזירם בזמנם. לא כן מרגליות. הוא היה משאיל את ספריו ביד נדיבה, עיתים גם מבלי שנדרש לכך. רק נודע לו שהנך צריך לספר היה מוכן להשאילו לך. לא קבע זמן, לא דחק בך להחזירו. כה גדולה היתה אהבתו לספר, ששמח להנות בו גם אחרים.
ועל כל הספרים שחיבר והספרים שאסף והשאיל ראוי לציין ספר קטן אחד, המהלך לפניו בראש חיבוריו. זהו פנקס כיס הקטן שלו. ראיתי אותו אצלו באקראי. היו רשומים בו סכומי כסף ששלח לאנשים נצרכים. ואמנם גומל חסד לא רק בכספו, אלא גם בגופו. מעודד היה חוקרים בעבודותיהם, מחזק חבריו בשעת דוחקם, מדבר על לבם דברים היוצאים מן הלב.
7
מרדכי מרגליות נולד בווארשה בבית של חסידי ראדזין, מטילי תכלת בציצית. בן עשר היה כשעלה עם הוריו לארץ. הוא למד בבית ספר "תחכמוני" בתל אביב ובסמינר למורים של "המזרחי" בירושלים. משם עבר לאוניברסיטה העברית. מוריו המובהקים באוניברסיטה היו: הפרופסורים שמואל קליין, שמחה אסף ויעקב נחום אפשטיין.
היה מורה בבתי ספר שונים בארץ, ולאחר מכן לימד באוניברסיטה העברית. בשנותיו האחרונות שימש פרופיסור בסמינר התיאולוגי בניו יורק. זמן מה הורה גם במכון היהודי לדת בניו יורק. לפני כמה שנים הוצעה לו כהונת ראש ה"ג'וס קוליג'" (בית המדרש לרבנים) אשר בלונדון, אך הוא לא קיבל את ההצעה. בניו יורק היה כרוך אחרי הפרופ' שאול ליברמן ודבק בו לאהבה, והלה השיב לו אהבה באותה מידה.
בהיותו עדיין תלמיד מחקר באוניברסיטה העברית נשא לאשה את העלמה רחל קולידצקי, בת למשפחת רבנים ליטאית. בת לוויה נאמנה היתה לו סדרך חייו, שלא היו קלים. לרגל מחקריו ומשרות ההוראה בהן שימש, היה רחוק מביתו תקופות ממושכות – והיא עודדה אותו בעבודתו. את תודתו וברכתו לה הודיע בפומבי בראש שניים מחיבוריו. גם בשיחות עם ידידים היה מעלה על נס את מסירותה ומידותיה הטובות. היה מספר על אמונתה האיתנה ונאמנותה למסורת ישראל – שמצאה גם ביטוי בספרה "אחד היה ישעיהו", שאותו הקדישה לבעלה – על קנאתה ליהדות וחפצה האדיר לעשות נפשות למענה. כשהאזנת לשיחתו ידעת, שביתו נשען לא רק על אהבת איש ואשה וטיפולם השקוד בילדיהם, אלא גם על אמונה עמוקה ומשותפת בצור ישראל ובייעודם הגדול של עם ישראל וארצו.
לא רק היה מגידולי הארץ, אלא גם הטחב להכיר את הארץ על עריה, מושבותיה וקיבוציה, ואת העם היושב בה, על שבטיו ועדותיו השונים. "הנני מכיר את הארץ ככף ידי", היה אומר. ולא היה בדברים האלה משום גוזמה. מעורב היה עם חוגים רבים ומחנות שונים, מקורב לראשי ציבור ומפלגות ומבאי ביתו של בעל "חזון איש" זצ"ל!
גם בשנים שהיה עושה בנכר, היה ער לכל דבר גדול או קטן שהתרחש בארץ. לבו ועיניו היו בה כל הימים. גם בזמן שבני ביתו היו עמו כאן, היה "קופץ" לראות את הארץ לעיתים תכופות.
בפעם האחרונה שב לארץ שבוע אחד לפני מותו, כדי להשיב שם את נפשו לקונו. מה מחריד המראה. בשארית כוחו הוא עושה את דרכו לחבק אמא אדמה בציון.
וי להאי שופרא!
הערה
הזכרתי במאמר זה את ספריו העיקריים. כדי להשלים את הביבליוגראפיה שלו הנני רושם שאר מחקריו ומאמריו הידועים לי.
מרגליות היה עורך ה"אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים" (2 כרכים תש"ה) וה"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" (4 כרכים, תש"ו – תש"י). שתי האנציקלופדיות האלו יצאו בכמה מהדורות. הוא גם התקין לדפוס את הספר "תקופת הגאונים וספרותה" מעזבונו של הפרופ' ש. אסף (מוסד הרב קוק, תשט"ו).
מאמרים ומחקרים:
לקביעת זמנו של רעש שביעי(ת), ידיעות החברה העברית לחקירת א"י ועתיקותיה, כרך ח', חוברת ג', ניסן תש"א.
מועדים וצומות בארץ ישראל ובבבל בתקופת הגאונים. ארשת, ספר השנה של איגוד סופרים דתיים, ירושלים, תש"ד, עמ' ר"ד רט"ז.
מברית דמשק עד סרך היחד, סיני, כרך ל', חוב' א'- ג', תשי"ב, עמ' ט' – כ"א.
לבעיית קדמותו של ספר סדר אליהו, ספר אסף, ירושלים תשי"ג, עמ' 370-390.
לתשובות רב פלטוי גאון, תרביץ, כרך כ"ה, חוברת ב', טבת תשט"ז, עמ' 149-153.
תעודה חדשה על צום הרעש, תרביץ, כרך כ"ט, חוברת ד', תמוז תש"ך, עמ' 339 – 344.
הלכות טריפות של בני ארץ ישראל (מכ"י הגניזה), תלפיות, כרך ח', חוברת ג'-ד', ניסן תשכ"ז, עמ' 307 – 330.
ביקורת ספרים:
מדרשי גאולה ליהודה קופמן (אבן שמואל), קרית ספר, כרך כ', חוברת ג', תשרי תש"ך, עמ' 137 – 139.
מכילתא דרשב"י, מהדורת אפשטיין מלמד, קרית ספר, כרך ל"א, חוברת ב'. ניסן תשט"ז, עמ' 155 – 159.
הערכות אישים:
הרב פרופיסור שמחה אסף ז"ל, קרית ספר, כרך כ"ט, חוברת ג', טבת תשי"ד, עמ' 257 – 261.
ראש חכמי ישראל בדורנו (על פרופ' ש. ליברמן), הדואר, שנה מ"ב, י"א ניסן תשכ"ז.
אף השתתף באיסוף החומר ל"ספר היישוב" (ירושלים, 2 כרכים, תרצ"ט – תש"ד), שימש במשך תקופה מסוימת עורך המדור לתקופת הגאונים באנציקלופדיה היהודית, ההולכת ומתפרסמת בירושלים.
וכן סייע בהתקנת המהדורה של סולימן ששון לס' הלכות פסוקות לר' יהודאי גאון.
מתוך "הדואר" גליון כז, י"ט באייר, תשכ"ח