בעלון "שבת בשבתו" (בעריכת יצחק אלפסי) מסופר על הרבי ר' שלום בער מליובאוויץ שהיה מטייל ביער עם בנו המהריי"צ. המהריי"צ בהיותו שקוע במחשבות תלש בלי משים עלה מעץ ובדרך הילוכו קרעו לקרעים.
אמר לו הרבי ר' שלום בער: כיצד אפשר להתייחס בקלות דעת כזו לבריאה של הקב"ה. זה עתה דיברתי עמך על השגחה פרטית, והנה את לוקח עלה מעץ, שברא ה' לשם כוונה ידועה ושיש לו חיות וגוף, ותולש אותו וקורעו לגזרים ומפזרו במקומות שונים. במה גרוע ה"אני" של העלה מה"אני" שלך? ודאי העלה הוא צומח ואתה "מדבר,, והבדל גדול ביניהם, אבל כשם שה"מדבר", יש לו תפקיד משלו למלא, כך יש לו לצומח, ובשניהם יש כוונה אלוקית.
כידוע, מסופר כזה גם על הראי"ה קוק שהזדעזע בראותו את רבי אריה לוין קוטף איזה צמח ללא צורך.
וכך מספר "הצדיק הירושלמי" בזכרונותיו:
"…זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש ביפו. שיחרתי בראשונה את פני רבנו הראי"ה קוק זצ"ל, וקיבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אדם. שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת מנחה גדולה, יצא רבנו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני נלוויתי אליו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו, ואמר לי בנחת: 'האמין תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחש איזה סוד, כל בריה אומרת שירה'.
"הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש, נחקקו עמוק בליבי ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה על כל דבר"[1].
מאיר חובב, שאף הוא מספר על כך בחוברתו "הרב קוק, הליכות ודעות" (קרן קיימת לישראל, ירושלים, תשכ"א, עמ' 23), כתב כי הראי"ה קוק זצ"ל ציטט באותו מעמד את דברי רבי משה קורדובירו ב"תומר דבורה", פרק ג': "לא יעקור הצומח אלא לצורך…"[2].
פחות ידוע הוא סיפור דומה הנמסר על רבי מנחם מנדל מקוצק. הקוצקאי היה מטייל עם החסיד המפורסם ר' צבי הירש טומאשובר. בלכתם בדרך קטף הרצ"ה פרח אחד קטן ממקום גידולו בארץ. הקפיד עליו האדמו"ר מקוצק, ואמר לו בזה"ל: "דע לך שלפעמים על ידי השחתת פרח קטן או עשב קטן שלא לצורך יוכל האדם להדחות ממחיצתו של הקב"ה"[3].
מתוך "הצופה" י' שבט תשנ"א.
[1] הדברים מובאים בספרו של שמחה רז "איש צדיק היה – מסכת חייו של רבי אריה לוין", ירושלים תשל"ג עמ' 74.
[2] הרי מדברי הרמ"ק ב"תומר דבורה" שם: "עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם, שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים, דומם וצומח חי ומדבר, ומטעם זה הוזהרנו מבזוי אוכלים… וע"ד זה לא יבזה שום נמצא מן הנמצאים שכולם בחכמה, ולא יעקור הצומח אלא לצורך ולא ימית הבעלי-חיים אלא לצורך ויברור להם מיתה יפה בסכין בדוקה לרחם כל מה שאפשר".
רבי אליהו הכהן מאיזמיר אומר בספרו "שבט מוסר" (פרק ט"ז) "בני הוי זהיר מלהרוג שום בריה שבעולם לבד המזיקות שהתירו רז"ל להורגם ככלב שוטה וכדומה, ואל תעקור שום עשב חנם שלא לצורך רפואה וכדומה, כי לכל עשב יש מלאך אחד כארז"ל (עיין ב"ר פרשה י, ז) ונמצא אז מסירו מממשלתו, כי זמן ניתן לו מן השמים על עשב זה עד עתה שתצטרך לעוקרו לצורך האדם…".
[3] הסיפור מובא בדברי ההספד של הרב יצחק הוכשטיין של שלושה גדולים בישראל שנדפסו ב"שערי תורה", חלק ה, חוברת ה, וארשה, תרע"א.