במרכזה של רומא, בין שרידי העיר הקדומה, ניצב שער טיטוס. הוא הוקם אחרי מותו ומנציח את זכר נצחונו על יהודה המורדת. תבליט אחד מראה כלים של המקדש, בתוכם המנורה, כשהם נישאים בתהליכת הנצחון שהתקיימה בעיר.
לפני מאה שנה נחלקו חוקרים אם יש ממש בשמועה כי במשך דורות נמנעו יהודים מלעבור בשער. לפני שנים רבות דנתי בנושא זה בהרחבה ("הדואר", י"ג סיון, תשכ"ב). רצוני לכתוב כאן על נוהג תשעה באב של יהודי רומא שאינו ידוע ביותר והוא קשור לשער טיטוס.
בליל תשעה באב היו יהודי רומא מתאספים ליד שער טיטוס לקרוא את מגילת איכה ולומר קינות, שמעתי על נוהג זה בפעם הראשונה מאת הרב ד"ר דוד פראטו המנוח, רבת הראשי של רומא, כאשר ביקרתי אצלו בשנת 1949. כעבור שנים רבות שמעתי על מנהג זה שוב מהרב ל. קארו, שהיה אז רבה של פירנצה. הרב פראטו אמר לי כי הנוהג בטל במלחמת העולם השניה ומאז לא חודש.
בספרים החשובים על תולדות הקהילה היהודית של רומא, שנתחברו לפני כמאה שנה, לא נמצא דבר על נוהג זה, וכן לא נזכר בספרים מאוחרים יותר על יהודי העיר. נראה שהנוהג הזה הוא צעיר יחסית, הונהג במאה זו על ידי אחד הרבנים הראשיים של יהודי רומא. גם נראה שלא היה קיים שנים רבות לפני בטולו בימי מלחמת העולם השניה. נוהג זה לא רק שלא נזכר, כאמור, בספרים על יהודי רומא ולא ברשמי-מסע של יהודים שביקרו בעיר, כמדומני שאין לו זכר אפילו בעתונות היהודית האיטלקית. בדקתי עתונות זו עד כמה שיכולתי. לא היה זה דבר קל. השתמשתי בסרטי-צילום. לא תמיד היו קריאים, כי רבים מן הגליונות ששימשו יסוד לסרטים היו קרועים, צהובים ובלים.
***
הרב ד"ר דוד פראטו היה רב גדול ומנהיג ציוני דגול. בקהילות בהן שימש לא רק פעל למען חיזוק הדת, התמסר לחינוך הנוער וגם של המבוגרים ואירגן והקים מוסדות קהילתיים חדשים, אלא גם נלחם בהתבוללות, רכש נפשות לציונות, ערך מגביות למען בנין הארץ ועששה למען הפצת השפה העברית.
הרב פראטו, שנולד בליוורנו, היה מנהלו של בית הספר של הקהילה היהודית בפירנצה. לאחר מכן שימש מזכיר כללי של הקרן היסוד והקרן קיימת באיטליה. משנת 1927 עד 1936 היה רבה הראשי של אלכסנדריה, מצרים, וב-1937 ו-1938 רבה הראשי של רומא. אחרי שהממשלה האיטלקית הוציאה חוקים אנטי-יהודיים התפטר ממשרתו ועלה לארץ. היה מנהל לשכת הרבנות הראשית בתל אביבי והיה פעיל בשדה החינוך התורני. אחרי המלחמה נקרא על ידי יהודי רומא לחזור לעיר וליטול שוב לידיו את הנהגתה הרוחנית של העדה. הוא שימש את יהודי העיר עד פטירתו בשנת 1951. בן 69 היה במותו.
בשנת 1940 הוציא בתל אביב חוג של ידידים של הרב ד"ר פראטו ספר קטן לכבודו. עיקרו מחולק לפרטים אשר כל אחד מהם מתאר צד אחר של פעילותו רבת-ההיקף למען עמנו: הרב פראטו הרב, המחנך, הסופר, הציוני, ועוד.
קוראים אנו שם בין היתר:
"כאשר נבחר לרב ברומא הכניס מיד כשרות החלטית בכל מוסדות הקהילה. ברומא, רוב הקהל היו נוהגים למול את בניהם לא ביום השמיני, אלא כעבור חודש ימים להוולדס. הרב פראטו הסדיר מהר את הדבר והעמידו על תיקונו".
מן הספר אנו גם למדים כי הרב פראטו היה בקשר עם רבניה ומנהיגיה של יהדות פולין והתערב אצל הוואתיקן כאשר נשקפה סכנת לשחיטה בפולין.
הוא הוציא סידור עם תרגום איטלקי ("תפילה לדוד"). לתוך התפילות הנוספות שבסוף הכרך הכניס את "התקוה" עם תרגום איטלקי.
הרב ד"ר פראטו היה פטריוט עברי במלוא מובן המלה. כאשה שימש ברומא אחרי המלחמה סייע לשכיחי הסוכנות היהודית בארגון העליה ה"בלתי לגלית". גם הושיט עזרה לאנשי האצ"ל שהיו פעילים כאיטליה, (על כך שמעתי בשעתו מאחד הנציגים של האצ"ל באירופה).
הוא היה נואם מצויין. זכורני נאום אחד בו דיבר על הטרגדיה שהמקום החשוב והקדוש ביותר של ארץ ישראל – עיר דוד, לא היה (אז) בתחומה של מדינת ישראל. הוא קרא למדינה Terra Decapitata (הארץ כרותת הראש). 47 שנה עברו מאז ששמעתי הדברים ושתי המלים עדיין מצלצלות באזני.
אולי היה זה הרב ד"ר פראטו שהנהיג את יהודי רומא להתאסף בליל תשעה באב ליד שער טיטוס לשם קריאת איכה ואמירת קינות. חידוש זה היה יאה ונאה לו. מתאים היה לאישיותו, לדעותיו ולרחשי לבו. אם הוא היה באמת מחדש הנוהג, אז התקיים זה רק פעמיים, בשנים 1937 ו-1938 (בשנת 1939 כבר היה הרב ד"ר פראטו בארץ ישראל. והעיקר: קשה להעלות על הדעת כי יהודי רומא היו מקיימים בשנה זו – כאשה המשטר כבר היה אנטישמי – טקס דתי בפרהסיא). יש להניח כי בשתי השנים האלה, כאשר הנוהג לא היה עדיין מבוסס, לא היתה רבה ההשתתפות. והיה זה מעמד צנוע. וזאת הסיבה שלא מצאנו לו זכר אפילו בעתונים.
דברי אלה הם, כמובן, השערה גרידא.
יש בוודאי עוד עמנו יהודים שהתגוררו ברומא לפני מלחמת העולם השניה. ואולי עוד שמורים באיזה מקום ידיעונים של קהילת רומא. אלה, בלי ספק. יכולים לעזור לנו בבירור ראשיתו של הנוהג הנ"ל.
הדואר
7/27/??