אמיל ראטנוי היה אחד ה"עשירים החדשים, שתודות למרצם וכשרונם עלו לגדולה בראשית תקופת הקפיטליזם. היה אחד מאילי הכסף והתעשיה בגרמניה, בנו ולטר ירש כשרונותיו והונו. הוא היה איש הרוח והתעשיה כאחד. משורר, הוגה דעות וסופר כלכלן, פיסקאי ומדינאי. איש נגודים היה, בין שני עולמות היה נודד – עולם התעשיה מזה ובדידות רוחנית והסתכלות בנצח מזה. אורח רצוי בטרקליני שרים ורוזנים ואויב מושבע לביורוקרטיה "היונרית" צרת-המוחין. עשיר מופלג, מנהל מאות חברות בכל ענפי הכלכלה בגרמניה ומחוצה לה ודורש הגדלת ההון הפרטי וביטול הירושה, אוהב חיי מיתרות, אוסף עתיקות ורוכש ארמונות ווילות מפוארות – ונלחם מלחמת הפועל לשחרורו הפיסי והנפשי.
כמו יתר בני עמו בני דורו הטרידתו בעית יהדותו. וכמו כל יתר בעיותיו פתר גם אותה בדרכו המיוחדת לו, הוא לא נענה להצעת שמד הרבות, לא ברח מן המערכה. לגבי דידו, יהודי גרמניה – שבט נוסף המה על שבטי אשכנז המרובים. דבר אין להם עם יהודי יתר ארצות המערב ואם יהודי המזרח "האסיאטים".
ב"שמע ישראל" מתודה ומתגלה יהודי לאחיו בין המון גויים. בקריאה זו הוא מכריז השכם והערב, כי אל אחד בשמים ועמי חטיבה אחת בעולם בקריאה זו הכריז ולטר ראטנוי, כי נתפרדה החבילה שאגדה את העם המפוזר והמפורד בכל קצוי תבל, שנותקה שלשלת הדם שהיתה מאחדת את העם באשר הוא שם "שמע ישראל" – הוא כותב – "ישמע כל גרמני בן דת משה, תהיה זאת השתדלותך ומאמצך הגדול …. …. גרמני למחצה". הדרישה הזאת נכתבה בשנת 1897, שלוש שנים אחרי משפט דרייפוס בזמן המשפט היה ראטנוי בפריז, במו אזניו שמע צעקות ההמון: "מות ליהודים" אבל הוא לא למד את הלקח כמו שלא למדו אותו אחר כך, כשנוכח שבעד כל הטוב שפעל למען "ארצו" גמלוהו רק רעה ושנאה.
רבי נחמן מברסלב היה מתפלל: יהי רצון שנהיה בני אדם". כזאת היתה תפלתו של ולטר ראטנוי כל ימיו: "יהיה רצון שנשתחרר מתהליך המכניזציה שהמלכניה עלינו והוא משעבד אותנו. וראה: אותו בן אדם שכל ימיו היה מטלטל בכבישים ובדרכים לנהל עסקיו המרובים ועם כל זה היתה דאגתו נתונה לפועלו הרתום למכונותיו ונלחם למען התחדשות החיים ושמחת היצירה, אותו בן-אדם לא שמע אנקת אחיו הנתונים בשעבוד. "גרמניה היא ארצי, הגרמנים עמי ושפתם שפתי" הוא הכריז, ומקורביו יודעים לספר שחיפש קרבתם של אריים שחורי-גזע, כחולי-עין צהובי-שער וצרי מוח.
בחרדה רבה ראה את זיונה המהיר של גרמניה, לבו נבא לו רעות, החל משנת 1907 הוא מתרה מפני צחצוח חרבות והתפארות שוא. הוא קורא לבסס כלכלי ולהסכמים בינלאומיים. כי ההכרעה תפול לא בשדות הקרב כי אם במערכות הכלכלה, בפרוץ המלחמה הוא מתיצב בפני שליטים ושתי הצעות בידו: האחת, נסיון נואש להחזיר את השלום. והאחרת: ארגון אספקת חמרי גלם לתעשה. ההצעה השניה נתקבלה, במשך חדשים רבים הוא יושב במשרד המלחמה הגרמני ולולא ארגונו לא היה הצבא הגרמני מחזיק מעמד יותר משנה, "אינני יודע היכן היינו בלעדיך" כותב אליו בשנת 1916 בטמן-הולויג ראש הממשלה.
אחרי המלחמה הוא נשלח לייצג את ארצו בועידות בינלאומיות בקשר עם חובות המלחמה שלגרמניה, הוא האדם ירכיש אהדתם והבנתם של מעצמות המערב בהתחלת 1922 הוצעה לו משרת שר החוץ, הוא מקבל את ההצעה בנקיפות לב. ההשמצה נגד "השר היהודי הבוגד" גוברת מיום ליום בכל רחבי גרמניה ב-24 ליוני 1922 הוא נרצח בברלין בדרכו למשרדו.
למרות הרצח כותבת אמו, מטילדה ראש נוי לבית נחמן, הבנקאי היהודי מפרנקפורט על נהר מיין אל אם הרוצח:
"אומללה בין האמהות, הנני להושיט לך ידי. תגידי לבנך שהנני מוחלת לו בשמו של הנרצח ויסלח לו אלוקים אם יודה על מעשהו בפני בית-דין של מטה ויתחרט חרטה גמורה לפני אל בשמים. אילו היה מכיר את בני, הנדיב והאציל באדם, היה מפנה כלי זינו כלפי עצמו במקום לירות בבני, תמצאי נוחם בדברי".
אמהות ישראל, מי יתן תמורתכם, מי כמוכן בצער ובסבל, י. ל. פרץ מספר על אם עבריה, שמתה עליה בתה יחידה הסמוכה לחופה, בערב שבת בהתקדש היום, ולא התאבלה האם ולא הורידה דמעה כי שבת היה היום מלזעוק. בדומיה נשאה אבלה רק בצאת הכוכבים במוצאי השבת פתחה מבועות יגונה.
עומדות שתי אמהות עבריות על קברי ילדיהן. האחת, אמונתה חזקה בצור תמים פעלו ומצידקה עליה הדין. דין אמת של שופט עולם. והשניה, פורשת כפיה לעם נבל וטמא – לסליחה ומחילה.
לא עמדה לה סליחתה ומחילתה איך בני עמה הוציאו להורג את זכר בנה הללו והשמיצוהו ואת רוצחיו פארו וגדלו.
ט. פרשל מתוך "חרות" 22 פברואר 1952