ההגדה של פסח תורגמה ליותר מעשרים שפות, אך אחת השפות הבלתי רגילות היא מראטית, השפה המקומית של יהודי מומבאי (בוומבי) והשפה האם של בני ישראל שבהודו. בהודו מדוברות עשרים ושלוש שפות, ומראטית היא השפה הרביעית הפופולרית ביותר. היא מדוברה על ידי יותר מ-73 מיליון אנשים בהודו ועל ידי היהודים ההודיים המתגוררים בישראל. היא פותחה מתוך סנסקריט, השפה המרכזית של הדת ההינדית.
האלפבית המשמש בׇהַגָּדָה המַרָאטִית הוא דֵוָנָגָרִי. נכתב משמאל לימין, יש בו שלושים ושלושה עיצורים וכתנועות, והוא מתאפיין בקו אופקִי שעובר על גבי רוב האותיות באלפבית שלו.
ההגדת מראטית הראשונה שנקראת 'הגדת בני ישראל' נחשבת להגדת העברית המאוירת הראשונה שהודפסה בהודו. היא הודפסה בליתוגרפיה במומבאי בשנת 1846 לספירה (5606), והאיורים שנעשו בחיתוכי עץ היו דומים לאלה בהגדת אמסטרדם המפורסמת מהמאה ה-17. עם זאת, עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר, כאשר יצא מהדורה שנייה על ידי שני האחים, משה יעקב ואהרון דוד טלקאר בפונה, האיורים הציגו נשים במופעים ובשיער מעוטר בפרחים ובתכשיטי חוטם. בהגדת מארתי הזו מפונה ניתן לראות גברים ונשים באיורים יושבים בתנוחה יוגית נפוצה בהודו.
דף השער של ההגדה נושא את המילים הבאות בעברית: זה חדש אשר לא היה לעולמים, [ההגדה] הזו היא משהו חדש שמעולם לא היה לפנים. זה מתייחס לכך שזו הייתה הפעם הראשונה שבה פורסמה הגדה מראטית. זה עשוי גם להתייחס לעובדה שרבים מהיהודים בהודו מעולם לא השתמשו בהגדה לפני, אפילו בעברית.
חג סיום הפך
לפני הפרסום והשימוש בהגדת פסח על ידי יהודים הודים, הם היו חוגגים חג במשך שמונה ימים מ-15 ועד 23 בניסן. הם קראו לחג הזה "אנסי דחכא סן", בלעז "חג סיום הפך". במהלך תקופה זו, יהודי הודו נמנעו משימוש בתערובת מסוימת של נוזל חמוץ שהיו אוספים בדרך כלל בכד חרס ומערבבים לחמאה. בנוסף ל"סגירת הפך" ושמירתו עד לאחר החג, הם היו מנקים את בתיהם וכלים ולא רק נמנעו מאכילת חמץ אלא גם מהשתייה תה וחלב.
הפרופסור המנוח וולטר יוסף פישל, שידע 12 שפות ולימד גם באוניברסיטה העברית ואוניברסיטת קליפורניה בברקלי, כתב על היהודים של הודו וגם על איראן, עיראק, כורדיסטן ואפגניסטן. פישל האמין שהטקס של כיסוי הצנצנת נראה כי הצל על המשמעות האמיתית של פסח; אך כאשר ההגדה פורסמה לראשונה בתרגום מראטי, היא החזירה את המסר של שחרור אבותיהם של היהודים ההודיים מעבדות מצרית ואת יציאתם ממצרים. הוא כותב שפרסום ההגדה הזו בפעם הראשונה שימש כאבן נגף בקישור בין בני ישראל למורשתם היהודית. אגב, בשל שנודע כחוקר על יהודי פרס, בשנת 1971 הוזמנו הפרופסור וולטר פישל ואשתו לקבלת פנים פרטית על ידי השאה של איראן בחגיגתו הגדולה של 2500 שנה להקמת האימפריה הפרסית תחת כורש הגדול.
וולטר פישל טוען שפרסום ושימוש ההגדה המרשית איחד את שלוש הקהילות היהודיות ההיסטוריות הנפרדות של היהודים בהודו; בני ישראל מאזור קונקן סביב בומבאי, היהודים "השחורים" וה"לבנים" מקוצ'ין שחיו לאורך חוף מלהבר, והיהודים הבגדאדיים (עיראקיים) או הערבים, שהיו קבוצת היהודים האחרונה שהגיעה להודו. הקבוצה האחרונה כבר השתמשה בהגדה בחגיגת פסח. ההגדה הקדומה ביותר הקיימת נכללת בסידור של עמרם גאון מהמאה ה-9, שהיה מנהיג האקדמיה היהודית בסורא, בבבל (עיראק).
בני ישראל מאזור קונקן
בני ישראל מאזור קונקן נחשבים לצאצאים של הניצולים (שבעה גברים ושבע נשים) של תאונת ים מול חוף קונקן בנבגאון, סמוך לאבני האחיות, כ-26 מיילים מדרום לבומבאי. נאמר שהספינה שלהם עזבה את הגליל במחוז הצפוני של ארץ ישראל, תוך כדי בריחה מהרדיפות של אנטיוכוס אפיפנס בשנת 175 לפני הספירה, לפני שקרה סיפור חנוכה.במדינתם החדשה, היהודים הללו שכחו הרבה מהידע שלהם בנושא עברית, והלבוש, התפילות והמנהגים שלהם הושפעו בתחילה מסביבת ההינדואיזם שלהם ולאחר מכן מספר מאות שנים, מאסלאם. עם זאת, הם המשיכו לקיים ברית מילה, כשרות, שבת וכמה חגים כולל טו בשבט וקראו את שמע.
הַבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כפי שזוהו, עבדו בעיקר בתחום ייצור השמן (מקצוע שלדעתם למדו בארץ ישראל) ונקראו "שֶׁנְוָר טֵלִי", " caste של מעבירי השמן בשבת," כי בניגוד לרוב הכפריים שלקחו חופש בימי שני, הבני ישראל שמרו את יום השבת .הבני ישראל שמרו על מנהג מיוחד שנקרא "מלידה," טקס תודה דומה לקורבן מנחה, שנערך בבית שבו האורחים היו משתתפים בכלים מלאים באורז קלוי, פירות, תבלינים ופרחים. במהלך הטקס הזה הם היו שרים שירים המשבחים את ה' וכן על אליהו הנביא, מבשר המשיח. הטקסים האלה היו מתקיימים בבואם של אירועים שונים כמו בהכנה לחתונה; כאשר לוקחים, ומסיימים, נדר; לאחר ברית מילה, ובכל פעם שהיה צורך בעזרה אלוקית או כדי לבטא תודה לה'.
כל שנה, בני ישראל היו עושים מסע עלייה מיוחד לחנדלה, כפר ליד עליבה, כ-50 מייל דרומית לבומביי. הם היו מדליקים נרות שרים שירים על יהדות במראטי. לפי אגדות בני ישראל, היו שתי הזדמנויות בהן אליהו הנביא ביקר בהודו וחזר לשמים. הסיפור הראשון התרחש מיד לאחר הגעת בני ישראל לחוף קונקן. באירוע הזה מאמינים כי אליהו החיה שבע נשים וגברים שהיו בלא מדע ששטפו לאורח על חוף הים. הסיפור השני התרחש בתקופה מוקדמת הרבה יותר. בזמן הסיפור על עלייתו של אליהו הנביא לשמים בעגלת אש (מלכים ב' 2:11), בני ישראל מאמינים, שהוא עצר בכפר חנדלה. בני ישראל טוענים שהגלגלים של העגלה ועקבות הסוסים שברורים היום ומוטבעים על סלע גדול מצביעים על המקום שבו אליהו עלה לשמים.
קהילת יהודי קוצ'ין
היהודים של מלאבאר שחיים על חוף דרום-מערב הודו, לפי כמה אגדות, הם צאצאים של מלחים או סוחרים יהודים שהתיישבו שם בתקופת המלך שלמה במאה העשירית לפני הספירה, שמונה מאות שנים לפני בני ישראל.מסורות אחרות מספרות כי היהודים של מלאבאר הגיעו במהלך הגלות בבל או כמהגרים שנמלטו מג'ודאה במאה הראשונה לספירה לאחר חורבן המקדש השני.מה שמובן הוא, שאין ספק כי הקהילה על חוף מלאבאר קיימת לפחות קרוב לשלושת אלפים שנה.
במשך כמה מאות שנים היהודים חיו בעיר הנמל קרנגמור (שנקראת על ידי היהודים שינגלי) בצפון קוצ'ין. עיר נמל זו היא חלק מהמדינה ההודית קראלה, שמקבלת את שמה מעץ הקוקוס או הקרה, שמשחק תפקיד בולט בנוף ובכלכלה שלה.הראיה התיעודית המוקדמת ביותר על יהודים שחיו בקראלה היא כתב זכות (סביבות 1000 לספירה) חקוק על לוחות נחושת שניתן על ידי הקיסר צ'רה ממלבאר ליוסף רבן (איספפו אירפן), מנהיג היהודים שמאמינים שהוא ממוצא תימני. כתב הזכות העניק ליהודים נסיכות באותה אזור כמו גם כמה זכויות נסיכותיות כולל פטור מתשלום מסים וסמכות לגבות דמי מעבר לעולם ועד או "כל עוד הארץ והירח קיימים." מסמך זה נשמר בבית הכנסת פרדסי בקוצ'ין.
פארדסי, המילה "זרה" במלאיאלאם (שפת הודו נוספת), היא השם שניתן ליהודים שנמלטו מספרד ופורטוגל עם הגירוש שלהם מהמדינות הללו והתיישבו בקוצ׳ין. לאחר מכן הגיעו יהודים נוספים שהגיעו מעיר קונסטנטינופול, חלב וימן. יהודי פארדסי אלו כונו גם "היהודים הלבנים" כדי להבדיל ביניהם לבין "היהודים השחורים" שחיו בהודו במשך מאות שנים. האחרונים עשו את גלותם משינגלי השכנה והגיעו לקוצ׳ין כבר בשנת 1341 בעקבות שיטפון בקרנגמור. לאחר הירידה המתמשכת של הנסיכות עם ההרס של קרנגמור על ידי הפורטוגזים, שאר היהודים השחורים עברו לשכנה קוצ׳ין. בשנת 1568 העניק הרג' של קוצ׳ין ליהודים שטח קרקע גדול ליד ארמונו, הרחוב שנקרא היום "עיר היהודים" בקוצ׳ין. הרג' טיפל ביהודים באדיבות ובתמורה, הם, בכך שהיו חיילים טובים, הקימו בריגדה משלהם בכוחות הרג'. אמרו כי רג'א לא התקיף את אויביו ביום שבת, מכיוון שהוא לא היה יוצא למלחמה בלי החיילים הטובים ביותר שלו וידע כי היהודים לא ילחמו בשבתם.
בנוסף ליהודים השחורים והלבנים שלרוב לא התחתנו זה עם זה ולא עמדו באותה מניין, היו גם המשוחררים. אלה היו צאצאי האיחודים בין יהודי קוצ'ין למשרתיהם שבטו. היו גם "לבנים" ו"שחורים" משוחררים, שקשורים לאוכלוסיות הלבנות והשחורות, בהתאמה; הם היו במעמד יותר נמוך מיתר חברי הקבוצות שלהם.
בית הכנסת פרדסי, המפורסם בעולם, שנמצא ברחוב שנקרא ג'ו טאון, נבנה לראשונה בשנת 1568 ושופץ חלקית והורחב עם השנים. הוא מכיל את לוחות הנחושת המקוריים שניתנו ליוסף רבן. בית הכנסת פרדסי ציין את חגיגות ארבע מאות שנה בשנת 1968 עם חגיגות וסמינרים על ידי מספר חוקרים שדנו על החיים, השפה והיהודים של דרום הודו.
הייתה גם תערוכה שהציגה כתבי יד, ספרים, בגדים וחפצים של קהילת היהודים ממאלבאר. גברת אינדרה גנדי השתתפה באירוע ושיבחה את הקהילה היהודית.
"זה תרם אנשים בעלי מוניטין לעסקים ולתעשייה, לשירותים האזרחיים ולכוחות המזוינים, ולעולם הלימוד," אמרה ראש הממשלה.בסוף נאומה, גברת גנדי איחלה ליהודים "מזל טוב" לרגל האירוע, והסבירה כי למדה את המילים הללו מהסרט "הקלרנית על הגג."
כאשר המלכה אליזבת השנייה ביצעה ביקור רשמי בהודו באוקטובר 1997, היא ביקרה בקוצ'ין ובבית כנסת פארדסי. העיתונות הבריטית דיווחה שהמלכה שמעה כל כך הרבה על יהודי קוצ'ין שהיא התעקשה שצוותה יוסיף את זה למסלול הנסיעה שלה. הנסיך צ'ארלס ביקר בבית כנסת ביום הולדתו ה-65 ב-11 בנובמבר 2013. הראו לו את לוחות הנחושת שהוצאו על ידי הקיסר ממאליבר ותפילה נערכה לכבוד המשפחה המלכותית.
היהודים הבגדדים של הודו
יוסף צמח היה מהגרים היהודים הבגדאדים הראשונים להודו. הוא הגיע בעיר הנמל סוראט בשנת 1730 וביחד עם מהגרים מוקדמים אחרים הקים שם בית כנסת ובית קברות.עוד יהודים מסוריה, תימן, עיראק ואיראן הגיעו להודו בסוף המאה ה-19. הם נקראו באופן קולקטיבי "יהודי בגדד" מכיוון שהרוב היו מבגדד, שהגיעו מסיבות מסחריות כמו גם מרדיפות דתיות.הרבה אנשי עסקים בגדאדים תרמו רבות לכלכלה ההודית והיו להם מפעלים, במיוחד של טקסטיל, בכל רחבי הודו. הם היו גם סוחרים והפכו במהרה לאחת הקהילות המשגשגות ביותר בעיר. כחסידי אומות, חלקם תרמו את עושרם למבנים ציבוריים.
מספר בתי כנסת, מקוואות ומוסדות יהודיים אחרים כמו גם מבנים לאוכלוסייה הלא יהודית של הודו, הוקמו על ידי חברי משפחת ששון העשירה, הידועה גם כרוטשילדים של המזרח. הם עמדו בראש אימפריה מסחרית רחבת היקף עם סניפים בשנחאי, הונג קונג, טורקיה, יפן, פרס ואנגליה.
נאמר על הששונים: "כסף, וזהב, משי, גומי ותבלינים, אופיום, צמר כותנה וחיטה – כל מה שנע על פני היבשה והים הרגיש את היד ונשא את חותם ששון וחברה."
נמל דוד ששון וספריית ששון הם רק שניים מהאתרים המפורסמים שעומדים עד היום. פילנתרופים נדיבים, המשפחה תמכה במוסדות תורה רבים ועזרה להביא עובדים יהודים רבים. ישנם כמה אנדרטאות לדוד ששון, המייסד האגדי של השושלת, בכל רחבי הודו.
דוד ששון, שנולד בבגדד, הגיע להודו בשנת 1832. אביו, סלים ששון, היה האוצר הראשי של הפאשאות בבגדד וכן נשיא הקהילה היהודית שם. דוד, בעקבות צעדי אביו, שירת גם הוא כאוצר, עד שהחלו הרדיפות נגד היהודים תחת דאוד פאשא ורבים מהם נמלטו ולבסוף התיישבו בהודו.
נכד המייסד של הדינסטיה (דרך אביו, שלמה) שגם נקרא דוד ששון, היה תלמיד חכם מצטיין וביבליוגרף שאסף ספרייה מרהיבה של כ-1300 ספרי קודש ומסמכים נדירים. הוא טייל ברחבי העולם והוציא הון כסף כדי לאסוף פריטים כמו הדיוואן של שמואל הנגיד, שפורסם על ידי אוניברסיטת אוקספורד עם הקדמה מאת ששון בשנת 1924. מסמך שנסון רכש בחלב (ארם צובה), הועתק בשנת 1584-1585 על ידי רב איטלקי וכלל 1743 שירים, מתוכם 1500 היו לא ידועים קודם לכן. בכתב יד נמצא שיר על רעידת האדמה והאקליפס של שנת 1047 והספד על מותו של הגאון חיים בן דוד (939-1038), הגאון האחרון של פומבדיתא.
דוד ששון חבר היסטוריה על יהודי בגדד וגם קטלוג לספרייתו בשם אוהל דוד. הוא נפטר בשנת 1942. בנו שלמה, שלמד תחת הרב אליהו דסלר, סירב לשתי הצעות שהציעה הממשלה הישראלית לכהן כרב הראשי הספרדי של ישראל.הספרייה של טרוסט ולמאדונה של האחראי ג'ק ו. לונזר, הממוקמת בלונדון, היא כיום האוסף הפרטי המוביל בעולם של חומרים יהודיים מוקדמים ונדירים, במיוחד ספרים מודפסים מאיטליה, יוון העות'מאנית ופלשתינה, טורקיה, בגדד והודו. בשנת 1999, הטרוסט רכש את שאר הפריטים הנדירים של ספריית ששון, מהם רבים כבר נמכרו במכירות פומביות של סות'בי.בין האוסף מספר רב של כותרים שלא נרשמו ועותקים ייחודיים ששרדו – של טקסטים בעברית, כמו גם טקסטים יהודיים אחרים במראטי ובמאלייאלם, המודפסים בהודו.
ההגדה המראטי של בני ישראל בהודו, גם היא חלק מהאוסף, הודפסה מחדש בשנת 1968 על ידי בית החולים ליתומים בישראל, ומאוחר יותר שונה שמו לבית היתומים דיסקין.
במבוא, הפרופסור וולטר פישל מציין מספר וריאנטים מהטקסט המקובל:הקטע של הלחמא עניא מתחיל במילים "בבהילו יצאנו ממצרים", שנמצאות בגרסאות של הרמב"ם ותימן.
מוזגים את כוס היין השני לפני הלחמא עניא ולא, כמו בדרך כלל, לפני מה נשתנה.
הסדר במה נשתנה שונה. השאלה הראשונה עוסקת ב"אין אנו מטבילין" ובשאלה הרביעית נוסף המילה "שותין" (אנחנו שותים) ל"אוכלים" (אנחנו אוכלים).
ב.ד. דרנגר, עורך ההדפסה המחודשת של בית היתומים, מוסיף כי הוא מצא את המנהג ליטול ידיים לאחר עשר המכות רק בהגדה זו.
לדבריו, זו ההגדה היחידה שהוא נתקל בה מבין יותר מ-3,000 ההגדות שבדק, שיש בה נטילת ידיים ארבע פעמים.
למרבה הצער, ההגדה המראטי שאיחדה את שלוש הקבוצות השונות של יהודים בהודו כבר אינה בשימוש רב. רוב יהודי הודו עלו לארץ ישראל. למעט ההסברה של ליובאוויטש בהודו שהולכת וגודלת, הקהילות היהודיות המקוריות נעלמות אט אט.
