האשה באספקלרית היהדות

Print Friendly, PDF & Email
שלמה אשכנזי. האשה באספקלרית היהדות. הוצאת יזרעאל, תל-אביב.
"את אשתי האהובה, יען כי בפעם אחת מתוך החבה תקענו כפנו זה לזה, שאם ימות אחד מאתנו לבקש רחמי הקל שימות גם השני באופן שנצא בפעם אחת מזה העולם, ועתה אחרי שובי נחמתי, כי בהדי כבשי דרחמנא למה לן?… בכן הריני מוחל לך, שתחיי עד מאה שנים ותסגלי מצוות ומעשים טובים כל ימי חייך והריני עוקר הענין מעיקרא, כאילו לא היה ובכן תעשי גם את…
"בקשתי ממך אהובתי, יונתי, תמתי…
"אהובתי, אשתי כגופי, תלכי על קברי כל ערב ראש חדש להתפלל על נשמתי, עלי ועליך, ומה שיהיה אפשר לי לעשות גם בעבורך להתפלל לפני כסא כבודו בעדך אעשה גם אני."
הדברים האלה כתב רבי נפתלי כ"ץ בצואתו. משקפים לא רק אהבתם והתקשרותם של גדולי ישראל לנשיהם כי אם יחס העם כולו לאשה.
עוד בדורותיו הראשונים גאל העם את הקשר בין אשה לאיש מתוך יחס של קנין שהיה קיים בין העמים שהקיפוהו והעלה אותו ל"קידושין" לברית קודש. אהבה וכבוד האשה היו מאז ומתמיד סימן היכר לישראל. המאמר "שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל" הולם כל הדורות. הוא בא לבטויו בחוקים, תקנות והנהגות לאין ספור.
"לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו" נאמר בתלמוד. והמתרגם רבי יהודה אבן תבון מצוה לבנו: "אני מצוך שתכבד אשתך בכל יכולתך… לא יכבדן (את נשיהם) כי אם הנכבד, ולא יבזו כי אם הנבזה".
ההתחשבות במעמדה המיוחד של האשה נתנה אותותיה בכל תקנות חכמי ישראל. אמרו: יתום ויתומה שבאו להתפרנס מן הצדקה מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסים את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור" ועוד: יתום ויתומה שבאו לינשא משל צדקה משיאין את היתומה אחר כך משיאין את היתום מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש".
אופיה ותפקידה של האשה לנהל עסקי הבית ולגדל את הילדים לא נתנו לה הזדמנות להתערב ולקחת חלק פעיל בחיים הצבוריים. ולרכוש כל הסגולות הדרושות לכך. תולדות ישראל נשים מלמדות וראשי ישיבות אך נמצאה אשה בעלת סגולות אלו לא חסמו הדרכים לפניה. על כן מוצאים אנו בשתלמידיהן מקשיבים לשיעוריהן, נשים אדמוריו"ת שאלפי חסידיהן נוהגים אליהן לקבל ברכתן, נשים פוסקות שאלות לבנות עירן, חזנות ושוחטות.
רבות עוללו לנו גזרות ושמד. ישובים רבים הושמדו וגלויות שלמות נעקרו ממקומן. אך באחת לא יכלו לנו: לפגוע באחדות המשפחה היהודית. לא שדולים ולא איומים יכלו להפריד בין אשה לאיש, בחייהם ובמותם קדשו במשותף את שם עמם. על יד בעליהן, ואולי עוד יותר מהם, עמדו נשי ישראל בכל הדורות על משמר עמן ואמונתן.
בספרו "האשה באספקלרית היהדות" ליקט והסביר שלמה אשכנזי שכבר התפרסם במאמריו ומחקריו המרובים של האשה בישראל אמרות, הנהגות ותקנות חכמי ישראל על כל שבטיו ועדותיו על מעמד האשה בעמינו: אהובה, מכובדת ובעלת זכויות שוות עם הגבר. לחלקה של האשה במלחמת העם על קדשיו הקדיש המחבר ספר מיוחד "נשי ישראל בגבורתן". ובספר שלפנינו הוא מביא עובדות אחדות להשלמת התמונה. כמו כן צרף לשם השוואה שני פרקים הדנים במעמד האשה באדום וישמעאל. הנוצרים ראו באשה מקור כל חטא ורעה. היא בת בריתו של השטן וכל מגמתה להחטיא את האיש. מכאן רק צעד אחד לאשה שהיא מכשפת. בעקבות חשד זה הועלו בימי הבנינים בכל מדינות אירופה רבבות נשים על המוקד. לפני מסורת ונוהגי המוסלמים האשה היא קנין כספו של הבעל שרכש אותה מאביה בדמי מוהר. שפחה משועבדת לאדוניה. לא כבת נצרת ולא כבת ערב היתה מנת חלקן של נשי ישראל.

2.

ספרו של שלמה אשכנזי הוא תרומה חשובה להבהרת מצב האשה בעמנו במשך כל הדורות, תרומה חשובה שבעתיים בדורנו המתחנך על שירו של יל"ג "קוצו של יוד".
אשה עבריה מי ידע חייך? בחושך באת ובחושך תלכי" כך שר יל"ג. האם נכונים דבריו? האם היתה באמת אומללה האשה בישראל? האם לא היו מאושרות אמהותיה שיהודים וגויים כאחד העלו על נס חריצתן נאמנותן? נכון, קשים, קשים עד מאוד היו חייהן, כמו שקשה ומר היה גורלו של העם כולו, אך הן נשאו בגאון סבלותיהן ומצאו תנחומים באהבת בעל וילדים.
יל"ג דן בגורל העגונה. אשה אומללה שכל העם ובראשו רבניו התאכזרו אליה, כביכול. אך כבר העיר מישהו לנכון: שני סופרים בדור הקודם נגעו בכתביהם בגורל העגונה: יל"ג וישראל זנגוויל. בספורו של זנגויל העגונה היא בת רב ואביה בעצמו הוא שגוזר עליה את גורלה המר. פרט זה הוא האופייני ביותר ליחס הרבנים לשאלת העגונה. מנגנון שלם של שליחים, סוחרים, נוסעים ונודדים הפעילו רבני ישראל לגלות את הבעל האבוד אפילו בסוף העולם או להשיג לפחות הוכחות על העדרו. ואם כל המאמצים לא הוכתרו בהצלחה אז נגזר על רבני ישראל לכבוש רחמיהם על האשה העזובה והגלמודה. לא היה משוא פנים בדין, שלמות העם וקדושת חיי משפחותיו דרשו כך. גם אב לא רחם על בת. לא "קוצו של יוד," הכביד עולו על היחיד, כי אם הדאגה לכל העם שלא יתמוטטו חיי משפחתו בנודדו במדבר האומות.
ידוע שברב "ופסי הכוזרי" שבשיר התכוון יל"ג לרב יוסף זכריה שטרן רבה של שאול בליטא. (ופסי הכוזרי – בסרוס האותיות יוסף זכריהו). לא די שכל תאור הרב, האיש היה חובב ציון גדול ודוקא בין המקילים ולא המחמירים בהלכה, הוא בלתי נכון לגמרי, כי אם גם מעשה הגט המסופר שם לא היה ולא נברא. כשהוכח יל"ג על זיופו זה השיב: "משורר אינו כותב הסיטוריה". דברים אלה כוחם יפה לא רק לגבי מעשה הגט שבשיר, כי אם גם לכל תאור גורלה של בת ישראל המובא בתוכו. (ראה בספרו של הרב א. ז. רבינר על הרב י. ז. שטרן, ירושלים תשי"ג).

3.

המחבר הוסיף לספרו נספחים המכילים רשימות של נשים דגולות בישראל. נשים שהצטיינו בשטחים שונים שלכאורה מוגבלים היו לגברים בלבד. נשים לומדות תורה. כותבות שאלות ותשובות. עוסקת בשחיטה ועוד. באשר הרשימות מפורטות ביותר נרשה לנו כמה הערות.
את הרשימה על "נשים מעתיקות" יש להשלים בהרשימה באותו שם שסדר א. א. הברמן (קרית ספר שנה י"ג ע' 144). חבל שהמחבר לא העיר על שטח קרוב לזה בו היו נשים פעילות מאד: "נשים בתור מדפיסות, מסדרות מוציאות לאור ותומכות במחרבים". מחברת בשם זה הוציא א.מ. הברמן בשנת תרצ"ג. הוספות לה פרסמו א. יערי, י. ריבקינד, דוד פרנקל וא.מ. הברמן עצמו ובכתבי עת שונים ("ההד", "קרית ספר", "עלים לביבליוגרפיה וקורות ישראל") על רשימת המחבר "נשים הלומדות תורה" יש להוסיף שתי הנשים היהודיות שעמדו בקשר מכתבים בעברית עם פרופסור וגנזייל (ראה ב. ויינרב "חליפת מכתבים עם פרופסור וגנזייל ב"געדאנק אין לעבן" יולי אוקט. 1944 ניו-יורק) אשתו של ר' מנחם מנדל מליזנסק ואמו של ר' נפתלילצבי מרופשיץ שממנה נמסרים דברי חדודין המתובלים במאמרי חז"ל (ראה ע. בן מרים "נשים למדניות בעולם החסידות" הדואר תש"ה גליון ל'). חיה ברוידא אמו של ר' שמחה זיסל מסלנט אחד מתלמידיו המובהקים של ר' ישראל מסלנט ושתי בנותיו רחל גיטל ונחמה ליבה. במיוחד האחרונה שמסרה לתלמידים שיחות מוסר של אביה (ראה הרב דוד ר"ץ, תנועת המוסר, חלק ב' ת"א תש"י). כדאי להזכיר פה גם אשתו של ר' עקיבא איגר שבעלה כתב עליה אחרי מותה: "פעמים רבות היה לי משא ומתן עמה בויכוח ביראת ה' עד חצי הלילה". ראה גם: פ. קאן "מילדות כמחברות ספרים לפני מאה שנה בוילנה" (קרית ספר שנה י"ד ע' 118). לנספח "נשי ישראל מחזקות ידי בעליהן לעשות חיל בתורה" יש להעיר שרבנים רבים מביעים בהקדמות ספריהם תודה לנשיהם על שעזרו להם להפנות מכל דאגה ולעסוק בתורה. ראה למשל בהקדמת ר' אלעזר פלקלס לספרו "תשובה מאהבה" (פראג 1840) בה סעיף מיוחד "הזכרת תודה" לאשתו אסתר"ל. דרך אגב: אשתו של הרב איסר זלמן מלצר שנפטר לפני שנה בירושלים, העתיקה כל ספרי בעלה והכינתם לדפוס. הדבר מוזכר בהקדמותיו לספריו "אבן האזל".
אור יקרות על מעמדה המכובד של האשה בישראל מפיץ גם מנהג שהיה עוד נהוג בדור אחרון במדינות רבות במזרח אירופה שאיש ואשה לא היו קוראים אחד את השני בשמותיהם הפרטיות כי אם "הערסטו, זעסטו". לפני שנה דנו חוקרי לשון אידיש על מקור המנהג הזה עד שבא ר' חיים ליברמן, ספרן הרבי מבליובביץ', והראה על מקורו בספר המהרי"ל שם מובא "מהרי" סגל (חי לפני חמש מאות שנה) כשהיה מדבר על אשתו עם אחרים היה אומר בל"א "מיין הויז פרויא" וכשהיה קורא אותה בל"א "הערט איר ניט" כדרך העולם שהזווגין אין מזכירין שמותיהם כשקורין זה את זה וכשהוא לעצמו היה מכבדה בדברים…" משם מוכח, כי מקור המנהג ביחס הוקרה לאשה. ר' ח. ליברמן גם מזכיר דברי הרב חיים חזקיה מדיני (מת לפני 50 שנה) המספר כי בעדות ספרדיות ראה שהאיש והאשה אין קוראים זה לזה בשמותיהם (ראה יודישע שפראך". ינואר-פברואר 1954. ניו-יורק).

טוביה פרשל, מתוך "חירות" 28 ינואר 1955