"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (מגילה טו.)
וב"מגן אברהם" לאורח חיים סימן קנ"ו: כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו (נדרים פ"ק).
וכבר תמהו המפרשים כי הדברים אינם נמצאים במסכת נדרים לא בבבלי ולא בירושלמי. הגרא"ז מרגליות בהקדמתו לספר "מעשה רוקח" לרבי אלעזר בר יהודה (יצא לאור ע"י ר' חיים הירשפרונג. סאניק תרע"ב) וה"נודע ביהודה" בתשובה להרג"י ברלין (מהדורא תנינא סי' כ') מצביעים על מקור דברי ה"מגן אברהם" במדרש תנחומא פרשת במדבר: "אמר ר' חזקיה אר"ח ב"א בשם ר' יוחנן כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר אל תגזול דל. (וראה בהגהות הגרי"ב לאורח חיים שם כותב שדברי המדרש היו כנראה במסכת נדרים שהיתה לפני השל"ה).
בסוף תשובתו להגרי"ב כותב ה"נודע ביהודה": "ומ"ש רמז בפסוק אל תגזול דל דבריו מתוקים מדבש".
נראה שרבי יחזקאל לנדאו קבל מהגרי"ב פרוש בדברי המדרש. מהו אותו פרוש שדבריו מתוקים מדבש?
שמעתי פעם מהגר"מ ראטה, רבה של צ'רנוביץ פירוש וביאור הדברים. הכתוב אומר במשלי: "אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער". לפי המדרש מכוון הפסוק למשיח שהוא הדל והעני היושב בשער רומי ומצפה לזמן בו יתגלה (סנהדרין צח. יתיב אפיתחא דקרתא). כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ולכן מי שאינו אומר דבר בשם אומרו מעכב אותה וגוזל את הדל, הוא המשיח, זהו פירושו של הגרי"ב.
דרשת הגרי"ב
ראוים דברים אלה למי שאמרם. הגאון רבי ישעיה ברלין לא היה רק בקי עצום בכל ספרי הקדמונים ועטר בהגהות, הערות, ציונים ומראי מקומות כל ספר בו למד וקרא (הגהותיו על הש"ס, משניות, רמב"ם, המחזור, על הערוך בשם "הפלאה שבערכין" ואחרות כבר נדפסו) כי אם היה גם דרשן נפלא מבאר ומסביר באופן יפה ונאה דברי מדרשים רבים.
בשנת תקנ"ה אחרי מות הגאון רבי יוסף תאומים, רבה של ברסלאו נבחר הגרי"ב לרב קהלה זו.
כאשר נשא את דרשתו הראשונה היה בית הכנסת מלא עד אפס מקום. לאט עשה הגרי"ב שהיה אז כבר זקן וחלש את דרכו בין המון הנאספים אל מקומו. כאשר עלה על המדרגות נעצר להנפש. גבאי בתי הכנסת הגישו לו כסא לשבת ומתוך הישיבה החל דרשתו.
וכאלו היו דבריו:
כתוב במדרש קוהלת "אמר הקדוש ברוך הוא בשעה שהחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עוונותיהם של ישראל". דברי המדרש צריכים עיון. למה ימחול לצבור בשעה שהם מקשיבים לדרשת החכם ולמה מדגיש המדרש: בשעה שהחכם יושב ודורש.
אך כאן הוא ביאור הדברים. הרמב"ם פוסק בהלכות מגילה פ"ב ה"ז: "קרא המגילה עומד ויושב יצא, ואפילו בצבור, אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחילה מפני כבוד הצבור". רואים אנו שמפני כבוד הצבור על החכם לעמוד בדרשתו. אם הצבור מעביר על מדותיו ונותן לחכם לשבת מוחלין לו עוונותיו כי כן שנינו: "אמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו" (יומא כג).
לפני הבחרותו היו חילוקי דעות בקהלה כאשר היו אחדים שרצו למנותו רק לאב"ד ולא לרב. דבריו הראשונים אלו בדרשתו קנו לב העדה וגם מתנגדיו השלימו אתו.
נקודה אחת ושתים
נראה לי שהגרי"ב היה הראשון להנהיג את סימון עמודי הש"ס שאנו רגילים לו היום לכתוב במקום עמוד א' (ע"א) ועמוד ב' (ע"ב) נקודה אחת או שתים (.\:)
הד"ר א. ברלינר מביא במאמרו המקיף על תולדות וספרי הגרי"ב הקדמתו של הגרי"ב להגהותיו ל"תורת האדם, של הרמב"ן שראה אותן בכתב יד:
הוא כותב בהקדמה:
"לכו שמעו לי בנים, הצבתי לכם ציוני"ם כי מציו"ן תורה, זו תורה וזו זכר"ה וזכר"ך יהיו נקודים אשר הצגתי על העמודים אשר נקוד אחד סימן כזה. מורה על עמוד אחד. וכל אשר נקוד שנים כזה: יורה על ע"ב. דרך אגב תקנתי איזה הגהות הכרחיות כפי העלותי על דעתי וכפי הסכמת הזמן ערכתי תיקון לשמן, נאום ישעיה בהגאון יחיד בדורו מהר' לייבוש זצ"ל ברלין, צדק ילין בה".
ואם גם הד"ר א. ברלינר מביא אותה הקדמה להוכיח מתוכה כי הגרי"ב היה קורא על אביו "יחיד בדורו" נמצאים אנו למדים, דרך אגב שהגרי"ב הנהיג בראשונה סימון העמודים הנהוג היום.
דבר זה אנו למדים גם ממקום אחר. כוונתי להקדמת חתן הגרי"ב הרב יוסף בן מה"ר מיכל מאי לפרוש "שאילת שלום" והגהות "ראשון לציון" של חותנו על השאילתות של רב אחאי. בהקדמה זו מספר רב יוסף הנזכר שהוא עורר את חותנו לחבר את הפירושים כאשר שגיאות הדפוס הרבות וחוסר מראה מקומות הפכו את השאילתות לספר חתום לעולם הלומדים.
אחרי שהוא מספר על הקשיים בהם נתקל בלימוד הספר הוא כותב:
"אמרתי אל לבי אלך אל אישי מו"ח הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול פאר הדור איש חי מוה"ר ישעיה ברלין נר"ו לפקוח עינים עורות אשר לא ידעו נתיבות ספר זה במקומות אשר יביא מן הש"ס איה איפוה הם רואים, לאיזה דרך ישכון אור מראות מקומות לצבאותיהם באומר ראשון לציון הנם בש"ס בבלי, ירושלמי, ספרא וספרי כל רז לא אניס ליה, ומו"ח הגאון נר"ו הרכין לי ראשו לכבוד התורה ולומדיה. אשרי הדור שגדולים נשמעים לקטנים ועשה ציונים ויהיה זכר"ן במקום שתמצא נקוד כזה. יורה על עמוד אחד ושתי נקודות כזו: יורה על עמוד ב'.
המצאה זו של הגרי"ב חסכה זמן ועמל רב לסופרים ומדפיסים רבים. הגרי"ב היה חס מאוד על זמנו. את הפירוש "שאילת שלום" לשאילתות והגהותיו על הערוך חבר כעדות עצמו במשך שבועות אחדים. וכנראה גם במטרה לקמץ בזמן היה נמנע להוסיף אחרי שמות הראשונים שהוא מזכיר את האותיות זצ"ל או ז"ל. בהקדמתו לשאילת שלום הוא מתנצל על השמטה זו. הוא מסתמך על דברי ספר החסידים הכותב: "כשמזכיר תלמיד חכם אין צריך לומר זכרונם לברכה כמו שאין אומרים כשאנו קוראים בתורה על משה ועל אהרן זכרונם לברכה".
גם הראשונים, הוא כותב, היו רק לעתים רחוקות, פעם אחת באלף פעמים, מוסיפים ז"ל או זצ"ל על שמות קודמיהם. (נעיר דרך אגב כי לפי יומא ל"ה: שייך לומר זצ"ל על איש גם בהיותו בחיים. ראה באגדות המהרש"א במקום).
רבי הירש חריף
הגרי"ב נולד באייזנשטט, אחת משבע הקהלות שבבורגנלנד שעל הגבול בין הונגריה ואוסטריה שהיתה גם עיר מולדתו של ר"ע אייגר ובה כהן כראש ישיבתה המפורסמת המהר"ם א"ש (אייזנשטט) בעל "פנים מאירות" שהיה רבו של רבינו יונתן אייבשיץ.
הגרי"ב למד אצל רבי הירש חריף בהלברשטט וממנו קבל דרך למודו. רבי הירש חריף טרח הרבה לישב גירסאות ישנות ומספרים עליו שהיה אומר בדברו על המהרש"א והמהרש"ל שכידוע עסקו בתיקון גירסאות ומחקו כאלו שנראו משובשות: "למחוק קל מאד. חכמה היא לישב את הדברים לפי הגירסאות המקובלות".
ט. פרשל מתוך "המודיע" י"ד אדר ב' תשי"ד.