(תר"ך-ת"ש, 1940-1860)
א. חייו
ד"ר שמעון ברנפלד נולד בי"ב טבת תר"ך (6 לינואר 1860) בסטניסלבוב אשר בגליציה. אביו ר' משה היה תלמיד חכם גדול, בקי בכמה לשונות ועסק בספרות המחקר ובפילוסופיה.
עוד בהיותו ילד נתיתם מאמו והוא גודל ע"י אם חורגת. בשנת 1873 עבר אביו לגור בלמברג. סיבת העתקת מקום מגוריו היו רדיפות החסידים, מהן סבל רבות. היה מקרה שפרצה שרפה בעיר, ותלו החסידים את קולר האסון באביו של שמעון ברנפלד, ב"חטאו", כי אמר ליסד בית-ספר מודרני לנערי ישראל. בלמברג נח מעט מרדיפות החסידים, והיה נמנה על מקורביו של רב העיר הגאון רבי יוסף שאול נתנזון.
בנו שמעון התנכר כבר בצעירותו בתכונותיו המעולות ובכשרונותיו המרובים: צמאון לדעת, חריפות, בקיאות והתמדה יוצאים מן הכלל. עד שנתו השש-עשרה קבל רוב תורתו מאביו שלמדו תלמוד ופוסקים. בהגיעו לבר-מצוה לא אמר דרשה כנהוג, אלא למד לפני מבינים סוגיא במסכת כתובות. הוטל עליו לכוון להערותיו של המהרש"א מבלי להביט בספר ההוא והדבר עלה בידו.
שמעון הצעיר נמשך כבחבלי קסם ללימוד התנ"ך והיסטוריה יהודית. תנ"ך למד בעצמו, בלי מורה ובלי ידיעת איש, בן עשר היה בקי נפלא בכל כ"ד הספרים.
גם היסטוריה יהודית למד בלי עזרת מורה ומדריך. בלע כל ספר היסטורי אשר בא לידו, ובן שבע-עשרה כבר מילא כרסו בספרי הדורות לישראל, כולל ספרו הגדול של גרץ.
חקר התנ"ך ותולדות ישראל היו אהבותיו ושאיפותיו הגדולות בחיים, להם נשאר נאמן עד יומו האחרון, ובהם פעל גדולות ונצורות בשמונים שנות חייו העשירות ופוריות, אך מלאות סבל ויגון.
פרי עטו הראשון היה מאמר על "גירוש יהודי נורנברג", שהופיע בשנת 1879 ב"מגיד משנה" בלי שם המחבר וגם בלי ידיעתו. העורך ר' דוד גורדון עודד את הצעיר להמשיך בכתיבה וכך נהיה ברנפלד אחד ממשתתפיו הקבועים של כתב-העת ההוא.
בשנת 1879 נפגש ברנפלד בלמברג עם מיכאל לוי רודקינזון, שבאותו זמן הוציא בקניגסבורג את ה"קול". הלה הזמינו לערוך את כתב העת. ברנפלד עשה דרכו לקניגסברג, אך כעבור זמן קצר נפרד מרודקינזון, עזב את העיר ויצא לברסלוי שם עברו עליו ימים קשים ביותר.
בתחילת שנת 1881 נקרא ע"י גורדון לליק להיות עוזרו בעריכת "המגיד" ברנפלד השתתף בכתב העת ההוא עד שנת 1884 במאמרים מרובים, ורוב המאמרים הראשיים באותן השנים נכתבו על ידו.
בסוף שנת 1881 הוא חוזר לקניגסברג. אחרי שהתכונן במשך שנה שלמה גרשם לאוניברסיטה המקומית, בה למד עד הקיץ של 1883. ימי שהותו בקניגסברג היו ימי סבל ורעב, וכדברי עצמו "רבו הימים אשר לא אכלתי מהימים אשר אכלתי לחם לשובע".
בברלין המשיך לימודיו באוניברסיטה ובבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל. הוא מצא עזרה ותמיכה אצל מוריו פרופ' חיים שטיינטאל, ד"ר דוד קאסל וד"ר יואל מילר, וגם אצל רב העדה ד"ר הונגרליידר. בשנת 1883 הוכתר בתואר דוקטור באוניברסיטת ברלין, ובאותה שנה ובשנה שלאחריה שימש סופר קבוע של "המליץ", שיצא בפטרבורג.
באביב 1886 הציעה לו הקהלה הספרדית של בלגראד משרת רב הכולל ומנהל בית הספר. הוא לא הציע את עצמו למשרה זו אך נקרא אליה על ידי אחד מנכבדי העדה, שהכיר את ברנפלד מתוך כתביו.
במשך שמונה שמים שימש קהילה זו ואחר-כך חזר לברלין. שם התמסר כולו לעבודה ספרותית ומדעית. במשך כמעט יובל שנות מגוריו בברלין הוציא מתחת ידו עשרות ספרים ומאות מאמרים, בעברית ובגרמנית, על תורת היהדות ותולדות עם ישראל. ברנפלד השתתף כמעט בכל כתבי העת העברים החשובים (לוח "האסיף", "השלוח", "הדור" וכו') במאמרים מדעיים ופובליציסטיים. היה עורכו של בטאון קהילת ברלין, אחד העורכים של סדרת הספרים (בגרמנית) על תורת היהדות, שהוצאה לאור על-ידי "האגודה להוצאת כתבים על הדת היהודית" מטעם "האיגוד של יהודי גרמניה", השתתף בעריכת השנתונים להיסטוריה וספרות יהודית (בגרמנית), והיה אחד העובדים הראשיים של האנציקלופדיה הרוסית-יהודית. כן כתב מאמרים האידיש והשתתף בעתונות הגרמנית במאמרים מדיניים.
בעלות היטלר לשלטון הועלתה הדרישה להעניק לסופר וחוקר הפורה, אך האומלל (בהיותו בבלגרד מת עליו בנו בכורו, ובשנת 1922 ניטל ממנו מאור עיניו) היתר כניסה לארץ-ישראל. הוא לא קבל את היתר הכניסה המקווה, ונפטר בברלין בשנת 1940, באמצע מלחמת העולם השניה.
ב. פעולתו הספרותית-מדעית
ברנפלד היה אחד הסופרים העברים הפוריים ביותר, וספריו ומאמריו נתחבבו על צבור קוראים רחב מאד, בשל סגנונם הפשוט והבהיר ושפת הרצאתם הקלה והשוטפת. הוא לא התגדר בשטח מיוחד ובנושאים מסויימים. מחקריו משתרעים על כל התקופות של ההיסטוריה הישראלית ומקיפים את כל ענפי היצירה הרוחנית והספרותית של עמנו.
אין שטח בתרבות ישראל, עליו לא נשא דברו, ואין בעיה בחייו הרוחניים של עמנו בה לא נגע. ודווקא בשל רב-צדדיותו והתפזרותו של תחומים רבים ושונים יש ומשנתו איננה תמיד קב ונקי – אך אפילו מבקריו נאלצו להודות בחשיבות מחקריו ולהוקיר השפעתם החינוכית הברוכה של ספריו העממיים.
רשימת כתביו ארוכה מאד ואין כאן המקום לנגוע ברובם אפילו דרך ריפרוף בלבד, על כן נסתפק בציון ספריו החשובים ביותר.
"דעת אלוקים" – תולדות הפילוסופיה הדתית בישראל. בספר זה שם לו ברנפלד למטרה להרצות לפני הקורא נסיונותיהם והשתדלותם של חכמי כל הדורות לאחד את הפילוסופיה עם הדת ולחזק את זו בהוכחות שכליות והגיוניות. ספרו של ברנפלד היה הראשון במינו והוא נכתב בדור, שנתן כמעט ספר כריתות לפילוסופיה הספקולטיבית, כל שכן לזו שמגמתה לתמוך ביסודי הדת – ואף על פי כן מצא, בשל סיגנונו המלבב והבהיר, מסילות ללבות של רבים וקירבם להבנת הפילוסופיה הדתית בישראל. אין ספרו של ברנפלד הרצאה והסברה בלי נקיטת עמדה, אלא יש בו הערכה ובקורת.
"מבוא ספרותי לכתבי הקודש" הוא פרי עבודה של שלושים שנה והוא מחקר ספרותי היסטורי של כתבי הקודש. מגמת הספר לתאר את התפתחות והתקדמות ההיסטוריה והתרבות הישראלית עד כמה שרישומיהם ניכרים בכתבי המקרא. אם כי ברנפלד נגרר בספרו זה לרוב אחרי מבקרי המקרא מן הגויים (הוא השתמש לשם כתיבתו בכמעט כל ספרות המחקר המדעית שבימיו), יש בו הרבה דעות והנחות מקוריות.
מקום מיוחד ביצירתו תופסת סדרת הספרים המתארת את חייו הרוחניים של ישראל במרכז אירופה במאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה. "דור תהפוכות" (ורשה תרנ"ז-ח) הוא תיאור דורו של מנדלסון ושל הדור שבא אחריו. כפי שכבר מעיד שם הספר, מתאר ברנפלד את ההשכלה הברלינית ככולה שלילה. לדעתו, גרמה לחורבנה הרוחני והגיוון המוסרי של יהדות אשכנז, ומאידך לא הביאה שום תרומה לספרות ולתרבות העברית. חריף ביותר הוא המשפט שהוא חורץ על היצירה הספרותית של אותה תקופה: "הם אשר התפארו בזה, כי מחדשים הם כבוד שפת עבר ולגלגו בחכמי ישראל הקדמונים על דבר לשונם הנלעגת, לא הניחו לנו אף מאמר אחד כתוב בטוב טעם ודעת, אך שיר אחד אשר יחם לכל הפחות מעט את לבנו, אשר ירוונו נחת על ידי הרגשה פיוטית, או רעיון חשוב אשר נאמר עליו, כי יש בו תמצית מדעית. פיטפוט מלים אנו שומעים… שטף מים רבים אלינו יגיעו, אולם אינם מים זכים לכל הפחות, כי אם מים עכורים, אשר יעלה צחנה באפנו". ברנפלד אינו תולה אשמת התקופה במנדלסון, כי לפי דעתו לא היה הוא המעצב פני דורו. להיפך, הוא עצר בספריו את גלגלי המהפכה, אשר אחרי מותו פרצה בכל כוחה והחריבה את יהדות אשכנז.
מעין המשך לספר זה, אם כי נתפרסם שנה לפניו (ורשה תרנ"ו) הוא ספרו "דור חכם" (על חכמי עמנו המצויינים במאה הי"ט ותקופתם) המתאר תולדותיהם ופעולתם של רנ"ק, שי"ר, שד"ל,צונץ, א. גייגר, ש. זקס ואחרים, בוני חכמת ישראל, אשר "נתנו נשמת חיים בעם ישראל אחרי שאבד עליו כלח במאה הי"ח".
ספר אחר הדן בתקופה זו הוא "תולדות הרפורמציון הדתית בישראל", המתאר בפרוטרוט את השאיפות לתיקונים בדת בישראל בגרמניה במאה שעברה. עם כל האוביקטיביות בהרצאה אינו יכול ברנפלד שלא להעיר את אוזן הקורא על דעתו על תנועת הרפורמה. הוא כותב: "האמת היא, כי לבי לאמוני ישראל, החפצים בקיום האומה, ובמקום שהדת מסייעת לקיום עמנו, חפץ אני גם בקיום הדת בצורה הקונסרבטיבית. אם בנויה היא לפי טעמי או לא – אני מקפיד על קיום החומה הזאת, כי צריכים אנו לה לתכלית שמירת האומה".
ביוגרפיות על רבים מאישי התקופות האלה, כמו על ר' אהרן עמריך הרופא (ד"ר גומפרץ), שלמה מיימון, גבריאל ריסר, היינריך היינה, שי"ר, מיכאל זקס ואחרים משלימות את התמונה הכללית שבספרים הנזכרים. מלבד הדעות המקוריות הרבות המובעות בספרים אלה, נמצא גם חומר היסטורי רב שברנפלד היה הראשון לאסוף ולעבד אותו.
הזכרת רק חלק מן האישים, שפעלו בדורות ובשטחים שונים, עליהם כתב ברנפלד מונוגרפיות תדגים לנו את רב-הגווניות של יצירתו הספרותית: מוחמד, סעדיה גאון, רש"י, אברהם בן עזרא, עמנואל הרומי, עזריה מן האדומים, ר' ישראל נג'רה, יהודה אריה ממודינה, משה חיים לוצאטו, פרופ' חיים שטיינטל ורבים אחרים. עליהם כתב מחקרים מפורטים, מהם שמהווים ספרים שלמים.
אולם גולת הכותרת של פעולתו המדעית והספרותית היא בלי ספק "ספר הדמעות" (3 כרכים, ברלין תרפ"ד-תרפ"ו), והוא סיפור "מאורעות הגזרות והרדיפות והשמדות" על עם ישראל מזמן אנטיוכוס אפיפנס עד גזרת גונטא.
אין ספר זה הרצאה היסטורית אלא אנתולוגיה של סיפורים מקוריים והגדות עדות של גבורי המעשים והמאורעות ככתבם וכלשונם. חלק גדול של החומר נתפרסם בו בפעם הראשונה מתוך כתב-יד. עבודה ענקית של כינוס וסידור השקיע ברנפלד בספר זה, ויותר מבכל ספר אחר מספריו ניכרת בו שליטתו הגמורה בחומר. בספר כונסו כמעט כל הרשימות ההיסטוריות על גזירות, שחיטות ושמדות, שהיו נודעות בימיו כשהם נמסרים לקורא מסודרים, מוסברים ומבוארים.
לחיבור זה אין מגמה מדעית בלבד, לתת לנו זו הפעם הראשונה מרטירולוגיה של ישראל, אלא גם מגמה מוסרית כלפי פנים וכלפי חוץ. כלפי פנים ברנפלד רואה באסוף הדמעות והאנחות של אבותינו שסבלו ומתו על קידוש השם "מעין תשלום חוב לקדמונינו, אשר אלמלא הם, אלמלא גבורתם במלחמה תמידית, היה עם ישראל עובר ובטל ונשכח מן החיים, באבדן עם ישראל היה שמש גדול אובד מעולם הדעות והמוסר. ואם עוד לא עמדו כל באי עולם על הבנת הדבר הזה – הרי עלינו לכל הפחות להבין אותו על אמיתותו" (מתוך הקדמתו לכרך א). וכלפי חוץ להכריז "קובלנה היסטורית מצד עמנו על מה שעוללו לו בלי הפסק זה אלפים שנה, וביחוד מתחילת ימי הבינים ואילך. קול דמי אבותינו ואבות אבותינו צועקים מן האדמה, וקול זה צריך שיהא הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו, עד אשר ימס לב האבן של העריצים, שעדיין לא אמרו לצרות ישראל די" (מתוך הקדמתו לכרך ג).
"ספר הדמעות" מגיע, כאמור, רק עד גזרת גונטא של שנת תקכ"ח. היו סיבות רבות שברנפלד לא המשיך ליקוטו והרצאתו עד זמננו. היתה סיבה פנימית התלויה במהות החומר. החל מזמן האמנציפציה, יש אופי אחר למרטירולוגיה היהודית. האויבים לא נשתנו, הם המשיכו ברדיפות, פרעות ושמדות, אך נשתנה יחס היהודי, יחס היהודי החדש יוצא הגיטו, לו אבד תום אמונת אבותיו. סבלות עמנו מימי האמנציפציה עד ימינו ממלאים נודות דמעות רבים – אך לא הרי דמעות דורות ראשונים כדמעות דורות אחרונים, ואין כד אחד הולם אותם. ברם הסיבה העיקרית שמנעה את ברנפלד מלחבר "ספר דמעות" על העת החדשה היתה, כי אפסו כוחותיו בהמשך עבודתו. לא מוחו הנפלא נלאה מעבודת הכינוס והסידור אלא הלב הוא שנכשל.
הוא כותב בהקדמתו לחלק השלישי של ספרו: "קשה מאד לאדם שאין לבו לב אבן, לקרוא את הדברים האלה, ומכל שכן לאספם ולסדרם. אין אני מתבייש לומר, כי עבודתי זו החלישה את כוחי וגזלה את שנתי מעיני. אני מפסיק אותה ואומר בדברי ר' יהודה הלוי:
כוס היגונים לאט הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי ונפשי ממרוריך.
ג. דעותיו על היהדות
בסוף ספרו "דור תהפוכות" מתאר שמעון ברנפלד את רנ"ק, שי"ר, שד"ל, צונץ, ר"א גייגר, ר"ז פרנקל וכל החכמים האחרים, שבנו את חכמת ישראל, בדברים אלה: "וזאת עלינו לדעת כי החכמים שקמו אז בישראל, לחדש ימי היהדות כקדם לא היו מעין חכמי זמננו, העוסקים בחכמת ישראל לשמה אשר דבר אין להם עם צרכי עמנו בזמן הנוחי, כי אם מתאבקים הם באבק היהדות, כי החכמים ההם שלבם היה פתוח כפתחו של אולם, קיימו תמיד בנפשם: בתוך עמנו אנו יושבים, כי ידעו שצרכי עמנו מרובים ודעתו קצרה, להבין מה הוא טבע קיומו בארץ. אצלם היה תמיד קיום האומה עיקר ולתקוה זאת נשאו את נפשם".
דברים אלה, שכתב על בוני חכמת ישראל לפני מאה שנה, הולמים גם אותו. הוא היה אחד החוקרים המעטים בדורנו שלא הסתגר בד' אמותיו של מחקריו אלא היה נותן דעתו ולבו על תקנת עמו.
ברנפלד החוקר והסופר, היושב בתוך עמו, איננו ניכר רק במאמריו הפובליציסטיים, אלא גם בספריו המדעיים. שום ספר מספריו איננו הרצאה או מחקר מדעי בלבד, בכל מקום הוא משלב, במישרין או בעקיפין, דעותיו והשקפותיו על המתהווה בתוך עמו, עיצוב אורחות חייו ועתידו, ועל כן יש לכל ספריו, חוץ מערכם המדעי גם ערך חינוכי.
במה גדולתו של ברנפלד בתור מורה ומחנך בעמו? גדולתו של ברנפלד, כותב ד"ר צבי ויסלבסקי, הוא בשינון לאדם מישראל את החוש ההיסטורי.
"ודאי שלא נתכוון ברנפלד כלל כוונה מדעת לחדד ולשנן מדעת את חושו של אדם מישראל על ידי מאמרים יום-יום, על ידי ציורים היסטוריים, על ידי מחקרים שונים, על ידי ספרים מרובים מופיעים מדי שנה בשנה, לראייה בתולדה, לראיית עצמו מתוך אספקלרית התולדה, לראיית עברו, לקנין הוותו ולבנין עתידו. ברנפלד שימש את העבר ונמצא משמש ומכשיר את העתיד. מדעת – ספק. ושלא מדעת – ברי" ("יחידים ברשות הרבים", ירושלים, תשט"ז).
דומה, שפעולתו זו של שינון החוש ההיסטורי של היהודי לא היתה פעולה שלא מדעת. אי-אפשר לנו להפריד בין ברנפלד ההיסטוריון וברנפלד הפובליציסטן. בכל מאמריו הפובליציסטיים אתה מוצא את ברנפלד ההיסטוריון, ובכל ספריו ההיסטוריים את ברנפלד הפובליציסטן. יתר על זה. לא רק שברנפלד הורה לבן דורו לראות את ההווה ועתידו באספקלרית העבר, אלא הוא גם הורה אותו כיצד לראות את עתיד עמו לאור התולדה.
בפרקים האבטוביוגרפיים, שפירסם ב"רשומות" (כרך ד'), מביע ברנפלד את צערו, שלא הספיק לכתוב ספר על השקפתו על היהדות כפי שהתבררה לו מתוך הכרתו ההיסטורית – אולם, כאמור, ישנם כמעט בכל ספריו הערות על דעותיו והשקפותיו בנוגע למהות היהדות, דרכה ועתידה. במיוחד האריך בהן במבואיו ל"ספר הדמעות".
ברנפלד רואה תהום עמוקה פרושה בין העמים וישראל. ישראל הוא עם נצחי, עם עתיק. אופיו ויחוד נשמתו, שהוא סוד קיומו הנצחי – היא רוחניותו ומוסריותו. העמים הצעירים אינם מבינים רוחניות ומוסריות זו – ובאי-הבנה זו טמונה שנאתם לישראל. בתקופות ובמקומות שונים מתגלים ניגודים אחרים בין ישראל והעמים, ניגודים חברתיים, כלכליים, מדיניים, דתיים וגזעיים, אולם סיבת החזיון ההיסטורי של שנאת ישראל היא בטבעו של עם ישראל, טבע הנצחיות שבו. שנאה זו לישראל לא תחלוף, שאלת היהודים לא תבוא לידי פתרונה הרצוי, אלא בפתרון שאלת האנושיות.
העמים והיהודים עסוקים בשאלת היהודים. ההבדל ביניהם הוא רק בזה, שהם רוצים בפתרון שלילי, שיחדל עם ישראל להתקיים, ועם ישראל שואף לפתרון חיובי, שיתקיים ויגיע לעתידו ההיסטורי. כדי שיוכל להגיע לעתידו ההיסטורי על עם ישראל להמשיך בדרך הרוחנית בה הלך עד כה.
"זמן רב עסקתי במרטירולוגיה של עמנו, במאורעות של עדות דמים שאין כמוה בהיסטוריה האנושית. לפנינו אין זכרון עדות דמים של קצת גבורים, אלא של עם שלם, של אנשים ונשים וטף לאלפים ולרבבות. אין לפנינו מעשה עדות דמים בדור פלוני או אלמוני, אלא מרטירולוגיה ארוכה נמשכת והולכת אלפים שנה ויותר.
"ואני שואל את עצמי כלום אין רעיון סודרי בכל המעשים האלה?…
"חוט השדרה של ההיסטוריה הישראלית היא לפי השקפתי רוח עם ישראל. זכות הקיום של עמנו היא ברוחניותו, אם בטלה היא אין עמנו יכול וגם אינו צריך להתקיים"…
הריני שואל: כלום אין יסוד מוסרי למעשי גבורה מיוחדים במינם של עם שלם? כלום אין תכלית מוסרית להיסטוריה של עמנו, שהיא מרטירולוגיה ארוכה? כמה מן השפלת עצמנו וכמה מן הזיוף של ההיסטוריה הישראלית הנהדרה יש בדבר, כשפוסעים אנו על גבי הקברים האלה. המשכת ההיסטוריה של עמנו צריכה להיות בהסכם ובהתאמה גמורה אל העבר. אין בני ענקים נעשים גמדים. אפשר לעם גדול ותקיף שירד מגדולתו החומרית ועדיין לא הושפל שפלות גמורה. אבל עלובה אומה שיורדת מגדולתה הרוחנית ומפסדת אצילותה".
דעתו של ברנפלד, כי המשכת ישראל בדרכו לקראת תעודתו ההיסטורית הרוחנית תקדם גם את האנושיות לקראת פתרון שאלתה. מהו התוכן הרוחני והמוסרי של תורת היהדות בכל הדורות, מה הם, לפי ברנפלד, הערכים הרוחניים והמוסריים בשמם עלינו לדגול בעתיד? פרופ' יוסף קלויזנר סיכם אותם במסתו על ברנפלד ("יוצרים ובונים", מאמרי בקורת):
"לד"ר שמעון ברנפלד יש מחשבה עליונה שהיא נוקבת עד התהום, חודרת כמעט לכל ספריו ועוברת כחוט השני ברוב מאמריו. במלים מעטות אלו הייתי מביע רעיון שליט זה: היהדות היא זרע ההתקדמות המוסרית בעולם. היהדות היא נצחית, כי על כן ההתקדמות המוסרית האנושית הכללית, שהיא היהדות בעצם, היא נצחית ובלתי עוברת".
"שלושה עמודי עולם יש ליהדות, אחדות האלוקות בתור יחידת ההויה העליונה, הנבואה בתור דרך החיים המוסריים, והרעיון המשיחי בתור תיקון העולם. אלה הם כל החיים האנושיים, הדתיים, המוסריים, המדיניים, המעמדיים והחברתיים. בשלושה אלה כלולים האידיאלים האנושיים, הלאומיים והסוציאליים הגדולים ביותר, דבקות כל היש במצוי הראשון".
"אנו צריכים לארץ ולשון כדי לחיות חיים לאומיים שלמים. אבל מהי שלמות זו של אומה, אם לא פיתוח רוחה על פי דרכיה, בחירות מלחץ זר ושעבוד מרצון לעבר ההיסטורי הגדול".
"דבר זה הבין ברנפלד יותר מכל הסופרים העברים לפניו ובזמנו, זולת שנים שלושה. דבר זה הורה ברנפלד בספריות לעשרות ובמאמרים למאות".