סטיפן צוייג נפגש עם הרצל בפעם הראשונה בראשית שנת 1901. הסופר הצעיר ביקר אצל עורך הפיליטונים של ה"נויה פרייה פרסה" ומסר לו סיפור קצר. הרצל קבל את כתב היד ואמר: "הנני שמח להודיעך כי סיפורך היפה נתקבל בשביל הפילטון של ה"נויה פרייה פרסה".
בהזכירו מאורע זה באבטוביוגרפיה שלו "עולמו של אתמול" מתאר צוייג את רגשותיו באותו מעמד: "היה זה כאילו נפוליאון ענד את צלב לגיון הכבוד על סמל צעיר בשדה הקרב".
בפגישות לאחר מכן ניסה הרצל להשפיע על צוייג הצעיר להצטרף כחבר פעיל בתנועה הציונית.
כבר אז, בימי ראשית הציונות, הבין צוייג לרוחה. עוד בחייו של הרצל כתב במבוא לספר על הצייר א. מ. לילין (1903), כדברים האלה: "אין מן הצורך להסביר היום את מהות הציונות. אין היא רעיון חדש. זה אלפיים שנה שהיא מחלחלת בתוך העם חסר המולדת. מכל שיריו הנדמים כאילו אובדים בעצבות, היא מרימה את הקול הבהיר של התקווה. היא בוערת בתפילות היראים כחפצם הפנימי והסודי ביותר, ורצונם האחרון הוא להניח במותם את ראשם על אדמת ירושלים השדודה. הציונות מצאה באישיותו הכבירה והמעוררת של הרצל את מגבש תכניתה. הוא הדגל מסביבו נערכים כל הגעגועים הישנים של העם, היא הקריאה לאלפים להשתלב ולהתאחד, היא החזירה לעם היהודי את הכרת עצמו, היא עוררה את כשרונותיו האמנותיים הרדומים, והיא שהדליקה באלפי עיניים, חשוכות מיאוש, אור של תקוה גדולה וקרובה".
צוייג גם הרגיש את עצמו כמחוייב תודה להרצל, שהיה הראשון לפרסם אותו באחת הבמות הגדולות והחשובות ביותר. ואף על פי כן, לא נענה לבקשתו של הרצל להיות אחד הפעילים בתנועה הצעירה.
ברם נראה הדבר, כי היה זה בהשפעתו של הרצל, שצוייג התחיל להשתתף ב"די וולט", הבטאון המרכזי של התנועה הציונית.
לא ידוע ביותר, ועד כמה שידיעתי מגעת לא צויין אף באחד מן הספרים הרבים של צוייג, ואף לא באחד מהמוני המאמרים הדנים ביחסו של צוייג ליהדות וליהודים, כי באותה שנה בה התחיל לכתוב ב"נויה פרייה פרסה", פרסם צוייג שני שירים וסיפור אחד ב"די וולט".
מובן הדבר שכולם היו בעלי תוכן יהודי. אחד השירים (פורסם בגליון 41, 1901) "המשפט", מדבר על עונשם שלמאתיים וחמישים אנשי קורח (שיר זה פורסם לאחר מכן באוספי שירי צוייג, בשם "בלדה תנכי"ת). שם השיר השני (שם גליון 49) הוא "שפינוזה".
הסיפור "בשלג" (שם בגליון 31) מתאר את גורלה המר של קהילה יהודית בגרמניה בימי הבינים. בני הקהילה חוגגים את חג החנוכה, כאשר לפתע נתקבלה הידיעה כי ה"פלגלנטים" ("כת המתיסרים") מתקרבים לעיר. ה"פלגלנטים" טבחו והשמידו כל הקהילות היהודיות בהן פגשו במסעיהם, פחד ורעדה אוחזים את בני הקהילה. הם מחליטים לברוח. בלילה הם יוצאים את העיר. הם מצליחים להתחמק מידיהם הרצחניות של ה"פלגלנטים", אך לא מן המוות בסופות השלג שבדרכים.
"בשלג" הוא אחד משני הסיפורים בעלי תוכן יהודי מובהק אשר צוייג כתב בחייו. ברם לא כמו השני "המנורה שנגנזה", לא נדפס מחדש ולא תורגם לשום שפה אחרת. "המנורה הנגנזה" היא סיפור חיפוש היהודים אחרי מנורת המקדש השבויה, כדי לפדות אותה מידי הגויים. מרומא הובאה המנורה על ידי הונדלים לקרתא חדתא ומשם הגיעה לביצנץ. הקיסר יוסטינין ציווה להביאה לירושלים כדי לקשט בה כנסיה שנוסדה שם על ידי אשתו תיאודורה. רצון הקיסר לא נעשה. צורף זהב יהודי בחצר הקיסר הכין מנורה אחרת כדוגמתה. מנורה זו נשלחה לכנסיה בירושלים ושם נאבדה כעבור זמן על ידי הפרסים הפולשים. את המנורה האמיתית מסר צורף הזהב היהודי לבנימין מר נפש, בן הגיטו של רומא, אשר בנעוריו ראה את המנורה בעיר מולדתו. בנימין הביא את המנורה לארץ ישראל ושם גנז אותה בסתר.
סיפורו של צוייג מסיים בנימה "ציונית" :
כמו כל סודות ה' גנוזה המנורה זה דורות באופל. ואין אף אחד שיכול להגיד אם היא תשאר כך לנצח, רחוקה ואבודה מעמה, הנודד עדיין בארצות הגויים ואינו יודע מנוח, או אם בוא יבוא יום בו ישוב ישראל לארצו, ואז יעלוה שוב מן המעמקים, ואז תאיר המנורה בת שבעת הקנים את אורה העדין בהיכל השלום.
יורשה לי להתעכב במקצת על ביטויו של צוייג "היכל השלום" כמנוי לבית המקדש. דומה שבמסורת ישראל לא נמצא כנוי כזה. ירושלים נקראת אמנם, בהסתמך על פירוש במדרש, עיר השלום, אך המקדש לא נקרא כך. מאין לצוייג כנוי זה?
עוד זמן רב לפני שצוייג תיאר את פגישותיו עם הרצל באבטוביוגרפיה שלו, סיפר על אלה במאמר שכתב בשנת 1929 לזכר יום השנה העשרים וחמש למותו של מייסד הציונות המדינית (בגרמנית הוא נדפס בספרו של צוייג: "פגישות עם אנשים ספרים וערים". באנגלית הוא פורסם במאספו של מ. וייסגל על הרצל, ובאחרונה בשנתון הרצל כרך ג', היוצא לאור על ידי מכון הרצל בניו יורק). במאמר זה מספר צוייג על ההשפעה הספרותית הגדולה שהשפיע עליו הרצל. הוא כותב : "מאז שלמדתי לקרוא קראתי כל מסותיו. הן חינכו אותי, ומילאו אותי הערצה מפניו. גם היום – הואיל ורשמים ראשונים הם עמוקים ואינם ניתנים בנקל להימחק – הנני זוכר בבירור כל הפליטונים שלו כמו את השירים הראשונים של רילקה והופמנסטל שהייתי רגיל לקרוא בבית הספר".
בספרו "אלטנוילנד" תיאר הרצל גם את ירושלים העתידה. בין היתר הוא מדבר על "ארמון השלום", מרכז לשלום ולשיתוף בינלאומי, שעתיד לקום לא הרחק מבית האלוקים. האם רחוק להניח שתמונה זו היא שהשפיעה על צוייג, אשר לפי עדות עצמו הכיר היטב כתביו של הרצל, ליצור את הביטוי "היכל השלום" ככינוי לבית המקדש?
כתבנו ש"בשלג" ו"המנורה שנגנזה" הם הסיפורים היחידים בעלי תוכן יהודי מובהק שיצאו מעטו של צוייג. נוסיף כאן, כי בשני סיפורים אחרים, שהם אמנם בעלי תוכן כללי, הגיבורים הראשיים הם יהודים. והם: "מוכר הספרים הזקן" ו"הלב הנשבר". הםיפורים "אגדת היונה השלישית" ו"רחל מדיינת עם אלוקים", וכן המחזה "ירמיהו" מבוססים על מוטיבים תנ"כיים.
מתוך "חרות" 07/07/1961