(בנתיבות מנהגי ישראל)
דרשות הראשונים
מנהג דרשת הרב בחתונה עתיק ימים הוא. חכמי התלמוד כרכו כנראה בברכות שנאמרו בשעת החופה או במשתה החתונה דברי תורה שונים מן הענין[1].
על דרשות הראשונים בסעודות חתונה מספר לנו הרשב"ץ בספרו "מגן אבות" על פרקי אבות על המשנה (פ"ג מ"ג): רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו': "מכאן נהגו לדרוש בסעודת חתן קודם ברכת המזון והוא מנהג קדום נהגו בו גדולי הראשונים אנשי מעשה וחכמה. והרב הגדול רבינו אברהם ברבי דוד זצ"ל כתב בספר איסור משהו כי הוא היה נוהג כן לדרוש בסעודה…". הרשב"ץ מוסיף כי בימיו היה שונה המנהג והיו דורשים בבית הכנסת קודם הסעודה. אין דעתו נוחה מן השינוי כי "נשאר מקום הסעודה לעמי הארץ המנבלים את פיהם"[2].
רבי יעקב אנטולי מספר בהקדמתו לספרו "מלמד התלמידים" על לימודו בספר "מורה נבוכים": ובהסיר הספר ההוא קצת הסנורים מעיני נתתי את לבי לדרוש ולחקור קצת כתבי התורה ושאר כתבי הקודש כשהייתי עובר עליהם ופעמים הייתי דורש אותם בחופות".
המעלעל בספרי דרשות ימצא למכביר דרשות לחתונה. אין מעניני למנות כאן כרוכל דרשות אלו, נציין רק אותן שנשרדו לנו מימי הראשונים עד תקופת גירוש ספרד.
בספר "מלמד התלמידים" יש שני פרקים, ביחס אליהם מציין המחבר שהם יכולים לשמש דרשות-חופה, דבריו הם בפרשת נשא ובפרשת בהעלותך.
דרשת הרמב"ן לחתונה היא ידועה. אמנם בכתב-יד לא נרשם שהיא דרשה לחתונה, אך תוכנה הוא שמעיד עליה[3].
ספר "כד הקמח" לרבינו בחיי ב"ר אשר, שהוא כידוע ספר דרשות, יש בו שני פרקים שהם דרשות חתן. האחד "חתן בבית הכנסת" – היא דרשה לכבוד החתן בבית הכנסת בשבת כאשר קראו לכבודו פרשת "ואברהם זקן וגו' " שבפרשת חיי שרה (כמנהג ספרדים עד היום. עיין "כתר שם טוב" לר' שם טוב גאגין, חלק א, תרצ"ד עמ' רצט-ש). ו"חתן על השולחן" דרשה לכבוד החתן במשנה הנישואין[4].
שלוש דרשות הנושאות את הכותרת "לחופה" מצויות ב"נהר פישון" ספר דרשותיו של רבי יצחק אבוהב "הגאון האחרון של קאסטיליה"[5].
בני דורו וארצו היו ר' יואל אבן שועיב ור' שם טוב ב"ר יוסף שם טוב. ב"עולת שבת", ספר דרשותיו של ר' יואל אבן שועיב נמצא בסוף פרשת בחוקותי דרוש או חומר ל"דרוש של החתן". ר' שם טוב ב"ר יוסף שם טוב סיים ספרו "דרשות התורה" בשנת רמ"ט. בסוף פרשת בראשית ובסוף פרשת לך לך נמצא "דרש לחופה"[6].
בן תקופתם אך לא בן ארצם, היה ר' דוד בן הרב ר' יהודה מיסר ליאון. הוא היה בן איטליה למד בישיבותיה ושימש בקודש באבילונה באלבניה. בשנת של"ז כחמישים שנה אחרי מותו נדפס בקושטא ספרו הפילוסופי "תהלה לדוד". בסוף הספר נדפס "דרוש לחופה" משלו[7].
מאותה תקופה נשרדו בכ"י בוואתיקאן דרשות לפסח, לחתונה ועוד לר' שבתי הכהן בן מלכיאל מקאנדיא[8].
רבי יהודה אבן בולאט ממגורשי ספרד מזכיר בספרו "כלל קצר" דרשות חתונה. כותב הוא על "חבורי דרשות לדרוש בקהלות בשבתות ובחגים ובמועדים ובמילות וחופות חתנים…"
דומה שלא נשרדו לנו דרשות חתונה מחכמי אשכנז מאותן התקופות, אך אין ספק שגם הם היו נושאים דבריהם במשתאות-חתונה ובמשתאות שמחה אחרים, ולהם המכוון ב"דרשות על הסעודות" הנזכרות בשו"ת מהר"י ברונא סימן רכז[9].
ועיין בדברי ספר מנהגים המובאים לקמן.
דרשת החתן
בין האשכנזים, ביחוד במדינות מזרח-אירופה, היה נהוג שהחתן היה דורש בנשואיו. מנהג זה היה קיים במשך מאות בשנים.
מנהג דרוש-החתן נזכר, כנראה, במפורש בראשונה בס' "עוללות אפרים". בפרק מיוחד (מאמר שפ"ב) מגיש המחבר, ר' שלמה אפרים איש לונטשיץ, לחתנים חומר-דרוש מסודר לפי פרשיות השבוע.
וכך לשונו שם:
"אמר המחבר יען וביען כי ראה ראיתי עני עמי הם חלושי ראות השכל אשר קרוב ליום חתונתם ימששו יגששו כעורים באפילה לדרוש ברבים על השלחן כמנהג ארצות אלו ויחפשו באמתחות דברי חכמים כדרבונות ולא ימצאו איזה דרוש מכוון לאותה פרשה אשר הוא עומד בה. בכן ראיתי לסקל מסילה זו ולהיות להם לעינים לפתוח פתח לבחורי חמד ולמצוא רמז נכון מכל פרשה שבתורה על מהות הזיווג ועל המעלות הנתלים בזיווג זה כשהוא כהוגן על פי התורה…".
אך יתכן כי כבר בדברי הגהות ספר מנהגים לרבי אייזיק טירנא, המובאים על ידי הרמ"א (דרכי משה, אבן העזר, סימן סב אות יב) כי בסעודה השלישית בשבת של ימי המשתה היו דורשים. הכוונה לדרשת החתן. בב"ח (שם ד"ה ושבת וי"ט ראשון) נמצא מפורש: "ועיקרי הקהל באים לסעודה [ג'] לכבוד הדרשה שדורש החתן ומרבים במתנות להחתן אחר הדרשה". רבי יוזפא שמש, בן תקופתו של הב"ח, מוסר כי בורמייזא דרש החתן בסעודה שאחרי החופה, ואם החופה היתה ביום ו' התקיימו הסעודה העיקרית והדרשה בשבת אחרי מנחה (עיין א. הולצר בקובץ "די אלטה סינאגוגה צו ווארמס", העורך א. רוט 1961, עמ' 211-210).
החתן היה מקבל "מתנות-דרשה" מקרובים וידידים, והרב שהיה מלמד את החתן את דרשתו היה מקבל מהורי-החתן "כסף דרשה"[10].
אם היה החתן תלמיד חכם, היה דורש מדעתו, היה מגלה כוחו בתורה לקהל-הקרואים.
ודאי נאמרו פלפולים רבים וחשובים על ידי חתנים עלויים מופלגים בתורה, אך בספרות הרבנות קשה למצוא זכר לדרושים אלה. אפשר שבדברים שנכתבו בעיני אישות מצויים פלפולים וסברות שנאמרו בראשונה על ידי מחבריהן בנשואיהם, אך בהביאם הדברים לדפוס לא הזכירו דבר זה[11].
רבי זכריה ישעיה יולס, העלוי הנפלא, אשר עוד בהיותו נער היה עומד בקשרי מכתבים עם גאוני הדור, רבי עקיבא איגר וה"חתם סופר", בן שמונה-עשרה היה כאשר בא מלבוב, עיר מולדתו, לחתונתו למינסק, גדולי העיר חרדו לקראתו וביקשו ממנו לדרוש ביום ש"ק בבית המדרש הגדול. היה זה דרוש-חתונה, אך לא במובן הרגיל, כי לא בנשואין נאמר. הוא דרש בענין מפרשת השבוע ובסוגיה בת ישראל נישאת לכהן. רבי זכריה ישעיה כהן היה.
צעיר לימים, בן שלושים ושש, היה ר' זכריה ישעיה במותו. דרושו נשתמר לנו בספרו "זכר ישעיהו" (חלק ב) שנדפס הרבה שנים אחרי מותו.
בראש הדרוש נמצא כתוב:
"כאשר נחני הד' מארץ מולדתי לעיר מינסק ליום אפריון, ובאתי שמה שנת תקצ"ד על ש"ק פרשת בהר, כבדוני אז חכמי העיר להיות דורש ברבים בבית המדרש הגדול. והאלקים נתן לי חיל להתיצב לפני מלכי רבנן ובחרתי להציע פרפרת אחת מענינא דסידרא בדיני שמיטה והיה זה כעין פתיחה ואחר כך פלפול יפה בענין בת ישראל שנישאת לכהן ואחרית הדברים היה במילי דנחמתא".
ובסופו של הדרוש נאמר:
"כל זה דרשתי בבהמ"ד פה מינסק בבואי הלום בן שמונה עשרה לחופה ומחכמי העיר סבבוני בשקלא וטריא וכו'…"
מסופר כי רבי עקיבא איגר היה משתתף בחתונה של רבי זכריה ישעיה. הוא בא ממרחקים לקחת חבל בשמחתו של העלוי הגדול, קם רבי זכריה ישעיה ודרש את "דרשת-החתן" לכבוד האורח הגדול. היה חורז מדברי רבי עקיבא לדברי רבי עקיבא בתלמוד והיה מראה כי כולם "לשיטתו"[12].
כשם שכנראה מעטות דרשות-החתונה המצויות בספרים כך מעטה גם הזכרתם באבטוביוגראפיות של אישים ובספרי תולדות של גדולי ישראל.
יחזקאל קוטיק כותב ב"מיינע זכרונות" (פרק כג): היה אז מנהג שלפנות ערב, לפני החופה, היו מתאספים הגברים והיו הולכים עם הכלי זמרים אל החתן לקבלת הפנים. החתן היה דורש. היו אוכלים לקח ומרקחת ושותים יי"ש.
הוא מספר על דרשתו כי עשתה רושם גדול: "כל קמניץ היתה כמרקחה".
י. י. טרונק מתאר בספרו הגדול "פולין" את חתונת אביו[13]. לאחר שהוא מתאר את קבלת הפנים אצל החתן, הוא כותב: "מיד פתח החתן בדרשתו. הוא דיבר בקול חלוש מחמת הצום. בחדר הגדול פשטה הדומיה, בעוד הרבנים והצדיקים היטו אזנם כאפרכסת. ר' יהושע'לה קוטנר העצים את עיניו, החזיק בידיו את כוס היין, פיעפע בקנה-המקטרת שלו הארוך, וחייך בקורת-רוח. דרשת הנכד האהוב עלתה יפה. גם ה"נפש חיה" הקשיב בהתעוררות"[14].
על רבי מאיר שפירא נמסר שבמשתה החתונה שלו נשא דרשה שארכה כמה שעות. הוא לא השלים אותה באותו מעמד אלא בשבעת ימי המשתה.
טוביה פרשל מתוך "אור המזרח" כג
[1] עיין צונץ, "הדרשות בישראל" (מהדורה עברית), עמ' 165.
[2] דברי הרשב"ץ צוינו כבר על ידי צונץ בספרו הנ"ל עמ' 515, הערה 35.
[3] עיין בדברי ההקדמה של יה"ש לדרשה ("החלוץ", מחברת יב, תרמ"ז, עמ' 111).
[4] ועיין "כד הקמח", מהדורת הרב ח"ד שעוועל, עמ' קפ, בהערת המהדיר.
[5] לדרשה השלישית אין לכאורה שום קשר ישיר לעניני חתונה.
[6] הדרוש בסוף פרשת בראשית מתחיל בפסוק "לא טוב היות האדם לבדו". לדרוש שבסוף פרשת לך לך, דומה שאין קשר ישיר לחופה ולנשואין.
[7] לפי ש. ברנפלד במבואו לספר "כבוד חכמים" לר' דוד ב"ר יהודה מיסר ליאון, לא נמצא הדרוש בכל העותקים של הספר "תהלה לדוד" (עיין שם עמ' XXIII הערה 1).
[8] עיין צונץ בספרו הנ"ל, עמ' 520, הערה 63.
[9] צויין על ידי מ. גידמן בספרו "גשיכטה דס ארציהונגסוזן אונד דר קולטור וכו' ", חלק ג', עמ' 121.
[10] עיין "יידישע געלט" (ניו-יורק, תש"ך) לר' יצחק ריבקינד ז"ל, ערך: "דרשה-געלט". בספר זה מובאים כמה "ממונות יהודיים" שיש להם קשר לחתונה. יש להוסיף: "ש"ץ-געלט". עיין עליו "זכרונות אב ובנו" (ירושלים, מוסד הרב קוק, תשכ"ו) לר' מיכאל הכהן ואברהם יעקב ברור, עמ' 141.
[11] תחת ידו של הביבליוגראף רבי יהודה רובינשטיין נמצא כתב-ידו של חידושי גפ"ת, ובו גם פלפול חריף בסוגיה (קידושין י, א), "תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה" שהמחבר הגיד בחתונתו בשנת תקל"ג ברעכניץ, שם המחבר לא נרשם על כתב-היד.
[12] שמעתי מפי מו"ר הגאון רבי נחמן שלמה גרינשפאן זצ"ל.
[13] את החתונה תיאר על פי מה ששמע במשך שנים רבות. בספרו (מהדורה עברית, תרגום עזרא פליישר, עמ' 32) הוא כותב: על חתונת הורי שמעתי מספרים שנים על שנים. בחתונה הזאת נפגשו שתים ממשפחות ישראל בפולין, משני קצות החברה היהודית-הפולנית…" בשיחות עמי היה הסופר מזכיר חתונה זו לעתים קרובות.
[14] בספר הנ"ל (מהדו' עברית) עמ' 74.