חולם שחרור העם ואיש נקם בישראל היה דון יוסף נשיא. בחצרות השולטנים סולימאן המפואר וסלים השני בקושטא, לשם הגיע בשנת 1554 אחרי נדודים ובריחות מכל ארצות אירופה המערבית, בהן נאבק בעוז ואומץ לב נגד מלכים ושליטים שזממו לשלוח יד ברכוש משפחתו האדיר, הוא קושר מלחמה על המלכויות הקתוליות, מדינות האינקוויזיציה. הוא מאיץ בשולטן לנצל כל פלוג וקרע בתוכן ולהכות בהן בכל עת מצוא. מעודד את המועצה הפרוטסטנטית באנטוורפן בהתמרדותה בפיליפ השני, משדל את השולטן לבא לעזרת המוריסקים, ויליאם מאורנג' ובני הולנד המוכנים להתקוממות על ידי הכרזת מלחמה על ספרד. בשנת 1570 הוא מצליח להניע את ה"שער העליון" להתקיף את קפריסין ולפתוח במלחמה עם ונציה.
דון יוסף נשיא, שסלים השני הכתירו דוכס של נאכסוס ואיי הציקלידים, המדינאי ואיש הכספים והמסחר הבינלאומי, בידו מונופולין רבים בכל הממלכה העותומנית ובפולין, הוא מגן עמו בחצר השולטן וחולם שחרור ישראל. עוד בפלנדריה ארגן ביחד עם חמותו חנה, היא דונה גרסיה, בריחת אנוסים רבים מספרד דרך פלנדריה וצרפת לאיטליה ותורכיה. בית נשיא עומד בראש המסע למען הכרזת חרם מסחרי על עיר הנמל אנקונה שבתוכה העלו בקיץ שנה 1556 שלטונות הכמורה 25 אנוסים על המוקד. בשנת 1561 הוא משיג פירמן מאת השולטן לפיו מועברות לרשותו "חרבות טבריה ושבע מערי הפרזי אשר סביבותיה". על פי פקודתו וחשבונו הוחל בבנין חרבות העיר והפיכתה למרכז תעשיתי יהודי. על פי פקודתו וחשבונו יוצאים שליחים ואניות לאיטליה להעלאת יהודי מדינות האפיפיור הנרדפים לטבריה המתחדשת, שהוא רואה בה ניר ראשון למלכות ישראל הקמה לתחיה.
חולם שחרור עמו ונותן נקמתו בעמים היה דון יוסף נשיא. על כן שנאוהו ושטמוהו הגויים.
ב
הם שנאוהו שנאה עמוקה מתהום, שנאה שלא פסקה עם מותו. שנאה שאינם יכולים להשתחרר ממנה עד היום.
לפני שנתים פרסם האב הקתולי אבגוסטין ארצה במאסף המדעי "ספרד" (גליון ב' 1953) המופיע במדריד מחקר על יוסף נשיא, המבוסס על תעודות חדשות שגלה בתוך הארכיון הכללי של סימאנקאס בוולידוליד, ובו הוא מנסה להציג את המדינאי היהודי הדגול באור אחר לגמרי מכפי שראוהו עד כה הסטוריונים יהודים.
האב ארצה רוצה להוכיח שיוסף נשיא לא היה פטריוט עברי ולא אהבתו ומסירותו לעמו הניעוהו למעשיו הכבירים, כי אם תאוות כבוד ושלטון.
ראיה לדבריו משמשות, לפי דעתו, תעודות אחדות משנות 1569-74, מהן מתברר כביכול שיוסף נשיא בקש בסוף ימיו מאת פיליפ השני, מלך ספרד, דרכון בטחון על מנת לחזור לספרד עם נכסיו ועוד שבעים נפש, תורכים ויהודים יחד עם בני ביתם, דרכון בטחון נוסף שהאינקויזיציה לא תציק לו על עברות קודמות ושחרור ממכס ומכל מיני מסים אחרים בכל ארצות ממלכתו – כנגד הבטחה מצדו לחזור בשארית ימיו לנצרות יותר לו להתישב בספרד ואף יקבל את המבצר של קסטל נואבו, אשר בדלמציה, שסולימאן השני כבש אותו מידי הספרדים.
בין התעודות נמצאת אגרת מיוסף נשיא למלך ספרד בה הוא מגיש לפניו את בקשתו ואגרת של המרקזה דה פסקרה, משנה-למלך סיציליה, המוסרת על ידיעה שקבל מאחד אבגוסטין מנואל שדון יוסף מתכונן לחזור לספרד ולהתנצר בקרוב. אבגוסטין מנואל היה יהודי משומד שעבד בשרות ממשלת ספרד והיה נוסע הלוך וחזור בין ספרד ותורכיה.
במה זכה "הרפתקן" זה ששמו יוסף נשיא לעלות לגדולה בחצר השולטן? השולטן היה, לפי דעתו של האב ארצה, שונא ובז ליהודים ויוסף נשיא זכה לרכוש את אמונו בלי קשיים מפני שארגן שרות ריגול רחב ב"שער העליון" ובשרות זה נעוץ סוד הצלחתו.
באחת התעודות שמצא ארצה מסופר שמלחים בנאפולי תפסו בשנת 1536 יהודי שהיה מוכר מעט בורית. כשנחקר ועונה הודה שהוא מרגל תורכי ושישנם יהודים רבים אחרים במלכות סיציליה העובדים בשרות הריגול העותומני.
לפי דעתו של האב ארצה היה יוסף נשיא מעורב בשרות ריגול זה ועל כן זממו המלכויות הנוצריות לתפוס אותו.
כהוכחה לדבריו הוא מצטט מכתב סתרים בו מוסר פיליפ השני מלך ספרד למרקזה דה פסקרה שנודע לו מאת חואן ברלי אביר מסדר סן חואן ממלטה שפריזו דה לה וואליט מושל מלטה זומם לתפוס את יוסף נשיא. בהמשך המכתב מצטט המלך את הצעתו של ברלי שהיה איש הריגול הנגדי של ספרד: "הזהרתי תכופות שחאו מיקס (יוסף נשיא) הדוכס מנאקסוס הוא האיש הממריץ והמרבה לתכנן מעשים לרעתה של הנצרות ומלכותנו ומקיים שרות ריגול בחצרנו ובמקומות אחרים במלכותנו ועל כן יהיה מן התועלת לתפוס אותו, להביא אותו חי או מת". פיליפ השני מסכים להצעה אך הוא מעדיף שיביאו את יוסף נשיא חי.
"ריגול והרפתקתו האחרונה של יוסף נשיא" זהו שם מחקרו של האב ארצה והוא מסכם את דעתו על אישיות זו במלים אלו: יוסף נשיא אינו אלא אחד האנשים שכל האמצעים כשרים בעיניהם כדי להשיג מה שברצונם להשיג, ומנקודת ראות זו על הערכים המוסריים, אצילות הרגש ושלמות האופי לפנות מקום לשאיפה להנות מן החיים.
ג
נגד מחקרו של האב ארצה יצא חוצץ במאמר פולמוס חריף בשם "להבהרת דמותו של דון יוסף נשיא" ושנתפרסם בכתב העת "מחברת" (בעריכת א. אלמליח, גליון 29-31, אלול תשי"ד) יצחק ר. מלכו, אחד החוקרים החשובים של תולדות היהדות בממלכה העותומנית.
מר מלכו איננו מטיל ספק במציאותן של התעודות המצוטטות, גם איננו מכחיש שמוצאן בתקופה הנדונה. רק בדבר אחד הוא חולק: דעתו שמכתבו של יוסף נשיא למלך ספרד, בו הוא מביע נכונותו להתנצר ורצונו להתישב בספרד, לא מתחת ידיו של זה יצא אלא מעשה זיוף הוא של אחד מבאי ביתו ומשרתיו.
דון יוסף התיאש מלקבל בחזרה בדרך משא ומתן את החוב שהיה מגיע לו ממלך צרפת. על כן תפשו בשנת 1568 ספינות מזוינות את אניות המסחר הצרפתיות שעגנו בנמל אלכסנדריה והטילו עקול על סחורותיהן. מעשה זה העלה את חמתם של הצרפתים וציר צרפת בקושטא החל להתנכל לשר היהודי בחצר השולטן במטרה לגרום לנפילתו. הוא הצליח לגייס לתעלוליו יהודים אחדים, ביניהם אחד מעוזריו של יוסף נשיא. שמו היה דוד אפנדי והוא האיש, שלפי דעתו של מלכו שלח את המכתב בחתימתו של יוסף נשיא למלך פיליפ השני מספרד והפיץ את השמועות על התנצרותו הקרובה. דעתו זו הוא מבסס בראיות ברורות ממקורות יהודים ולא-יהודים בני אותה תקופה.
ב-16 לאוקטובר מודיע גראנשאן, ציר צרפת בחצר השולטן, למלכו קרלוס החמישי כי עלה בידו להתקשר עם אחד מאנשי שרותו של דון יוסף נשיא, ש"אינו שבע רצון והמוכן להוכיח בראיות טובות ומספיקות שאדונו בוגד בשולטן, שהוא מתכתב יום-יום עם האפיפיור, מלך ספרד, הדוכס של פלורנציה ואנשי ג'ינובה וכל יריבי השולטן ושהוא ישיג מלשכתו מספר גדול של מכתבים ותזכירים שישמשו חומר כדי להכרית ראשו ולנקום נקמת הוד מלכותו מההתנקשות ש"איש המה יפית הזה" העז לערוך נגד נתיניו".
ב"שאלות ותשובות" של רבני אותה תקופה נמסר על מעשה זיופים של אותו דוד אפנדי שעבר לעבוד בשרות הצירות הצרפתית בשכר שנתי של עשרה אלפים איסקידוס. בין היתר מסופר: "והאיש הזה לא השיב ידו מלחשוב מחשבות ולהביא עצות מרחוק במכתבי עמל כתב בדברים שהיו נוגעים אל השר דברים שלא נתנו ליכתב, ולא על השר לבדו היה נמשך סכנה עצומה ונזק נמרץ אלא על כל האומה בכללה חלילה". רבני הדור ראו בהלשנותיו וזיופיו לא רק פגיעה חמורה במעמד דון יוסף בחצר השולטן, כי אם גם בכל האומה שהנשיא היה מגינה ודוברה. בכל רחבי הממלכה העותומנית התכנסו מנהיגי העדות ונידו את דוד מכלל ישראל. בקהלות קושטא, קהיר, אלכסנדריה, סלוניקי וצפת הוכרז עליו כרם ועל החתום באו כל גדולי הדור. מעשי תעלוליו הובאו גם לפני השולטן ודוד אפנדי גורש על ידי השלטונות לאי רודוס.
יש רגלים לדבר שאבגוסטין מנואל הנזכר באגרתו של המריקיזה דה פסקרה היה אחיו של דוד אפנדי. שני אחים אלה עסקו, אם כן, במשותף בהפצת עלילות שקר על יוסף נשיא והם שהוליכו שולל את מלך ספרד וחבריו שהאמינו לדבריהם.
התעודות שנתגלו כעת משמשות הוכחה על זיופיו של דוד שהמקורות העברים הם היחידים המוסרים לנו עליהם. אין להתפלא שהאב ארצה, שאינו מכיר א,המקורות העבריים, רואה בהאשמות זיוף כלפי דוד המצאות של הסטוריונים יהודים הדורשים בשבחו של יוסף נשיא והוא מקבל את אגרת יוסף נשיא שמצא בארכיון הכללי של סימאנקאס כאבטנטית.
מלכו מחזק את דעתו בהצביעו על העובדה שבשנת 1577 נדפס בקושטא על ידי רבי יצחק אונקינירה ספר "בן פורת יוסף" המבוסס על רשימות ושיחות של יוסף נשיא והוא "ויכוח שנתוכח דון יוסף עם חכם גדול במצרים" בשבח אמונת ישראל. אין להעלות על הדעת שבן אדם העומד לפני התנצרותו יחבר ויפרסם ספר מעין "בן פורת יוסף" – אין זה כי אם כל הספור על נכונותו של יוסף נשיא לחזור לספרד ולהתנצר בדוי הוא מתחילתו ועד סופו, והוא הופץ על ידי משנאיו מבית ומחוץ כדי להבאיש את ריחו בעיני השולטן.
מלכו דוחה גם דעתו של האב ארצה על תפקידו של יוסף נשיא כמארגן שרות ריגול לטובת הממלכה העותומנית. הודאתו של היהודי תחת עינויים ודברי איש שרות הרגול הנגדי של ספרד שיוסף נשיא קיים רשת רגול אינם מוכיחים עדיין שהיתה באמת קיימת כזו. בדרך כלל יש להתיחס בזהירות רבה להודעותיהם של מושל מלטה ובעלי בריתו. מלטה היתה בימים ההם קן שודדי ים שהטיל אימתו על עוברי ימים שלוים. יתכן שאבירי מלטה טפלו שקרים על יוסף נשיא בכדי לחפות ולהצדיק את תעלוליהם.
השולטן סולימאן לא היה, כפי שסבור ארצה, בז ליהודים. להפך. הוא היה מוקיר ומכבד אותם. הוא שפרסם מאמר נגד עלילת הדם, התענין בתנ"ך ותפלות ישראל וצוה שיתרגמו אותם למענו. את סוד הצלחתו של יוסף נשיא בחצר השולטן אין לחפש ברשת רגול שארגן כביכול כי אם בפעולותיו הכלכליות והמדיניות למען המדינה ושליטה, שאצלם מצאו רבבות מאחיו מקלט ומחסה מפני צורריהם.
ד
דומה שר. י. מלכו הרחיק לכת בדברי פולמוסו בשללו מיוסף נשיא ארגון רשת הרגול בקרב המלכויות הנוצריות.
יש לדחות כעלילת-שקר את השמועה כאילו רצה יוסף נשיא בסוף ימיו להתישב במדינה ולקבל עליו דת שכנגדן נלחם כל ימי חייו. אך רשת הרגול – עובדה היא. מפעל זה מוסיף כבוד ליוסף נשיא ולעם ממנו יצא, שעם היותו חלש בארצות פזוריו ובאין יכולת להרים נשק נגד אויביו נלחם בהם בנשק היחידי הנשאר לו – המוח. האב ארצה איננו הראשון המגלה לנו קיום רשת רגול יהודית בקרב העולם הקתולי, ידענו עליה מקודם. אולם התעודות שגלה מפיצות אור חדש עליה ומראות לנו מה גדולים היו האימה והפחד שהיא הטילה על הגויים.
נסתכל נא מה היה טיבו של "ריגול" זה.
פעולותיו של יוסף נשיא, גם אלה שאינן קשורות באופן ישיר בשרותו המדיני את השולטן, הקיפו מדינות רבות. מאות שליחים ועוזרים היו מעורבים במבצע ההברחה של אנוסים מספרד לאיטליה ולממלכה העותומנית, במסע התעמולה למען הכרזת חרם על אנקונה, בנסיונו להקים מרכז תעשיתי בטבריה, ובהובלת יהודים מאיטליה לארץ. מאות ואולי אלפים היו עובדים בסניפי הבנק ובית מסחרו בכל רחבי הממלכה העותומנית, פולין ומדינות אחרות. סוכנים, משרתים, עוזרים ועושי דבריו אלה היו מתערבים בכל מקומות מושבותיהם בחברה הגבוהה ובעם המדינה והם שאספו למען אדונם את הידיעות המדיניות,המסחריות וצבאיות ושהיה זקוק להן לבצוע תכניותיו למען עמו ולמען השולטן. יתכן שאנשיו היו גם עוסקים במעשי חבלה נועזים במדינות הקתוליות.
דברים אלה אינם בגדר השערה. ישנן פרשיות רבות בחייו ופעולותיו של יוסף נשיא שנשארות סתומות אם לא נניח את קיומה של רשת רגול עצומה שפעלה למענו.
בשנת 1570 הכריז השולטן מלחמה על ונציה. החלטתו הושפעה במדה רבה על ידי הידיעה כי מחסן הנשק של הונציאנים הושמד בשרפה. באירופה רווחו אז שמועות שיד סוכני יוסף נשיא היו בשרפה. הדברים אינם ברורים די צרכם אך ידוע שיוסף נשיא היה הראשון בקושטא שקבל ידיעות על השרפה. הוא מהר להביא אותן לשולטן והצליח לשכנע אותו שהגיעה השעה להכות בונציה. מאין באו ליוסף נשיא ידיעות אלו? כל בני הדור תמימי דעים שמרגליו בונציה העבירו אותן אליו.
אמרנו שיתכן שאנשי דון יוסף עסקו גם במעשי חבלה בקרב המעצמות הקתוליות. בשנת 1568 נחשד דון יוסף בארגון מרד בקפריסין לטובת התורכים. למנסקי פרסם בספרו Secrets d’Etat de Venise תעודה לפיה קבל מפקד פמגוסטה הוראה מאת שלטונות ונציה לאסור נוצרים ויהודים אחדים וכל מושלמים ממוצא קפריסאי המתהלכים באי ומוסרים דינים וחשבונות בוגדנים לדון יוסף.
על סמך תעודות רבות כאלו וזכרונות בני הדור קובע ההסטוריון בצלאל רות, חוקר זהיר מאד, שחבר את המחקר המעמיק והמקיף ביותר של בית נשיא שהופיע עד כה, דלקמן: "באירופה כולה היו ליוסף נשיא סוכנים מסורים, ידידים ומכרים, שציידו אותו בהתמדה בידיעות על המתרחש. לכן עלה שרות המודיעין שלו על זה של הממשלה. כל בירה סיפקה לו בקביעות את השמועות שנפוצו בחצר המלכות, מצב בריאותו של המלך, חילופי גברא וכדומה. במקרה של תכונה לקראת מלחמה, מיהרו סוכניו להודיע לו על כך. כל הנציגים הדיפלומטיים בקושטא הסבו תשומת לב ממשלותיהם לעובדה זאת. מנגנון זה דמה לארגון שהקים, כמאה שנים לאחר מכן, האנוס קארוואחאל עבור הממשלה האנגלית בתקופת אוליבר קרומבל ולזה של בית רוטשילד בתחילת המאה התשע עשרה. היה מקרה שהוא הודיע לממשלה התורכית על בוא הציר הצרפתי ועל מטרת שליחותו עוד לפני שזה יצא את פריס" (ב. רות: בית נשיא, תרגום עברי: ש. סימונסון, תל אביב תשי"ג, עמוד 130. וראה בהערות בסוף הספר).
ה
ההסטוריון האנגלי-יהודי לוסיין וולף1 היה הראשון להפנות את תשומת הלב לשרותי הריגול של יהודים לטובת קרומבל. היהודי הספרדי פרדינגר קארוואחאל. שהתישב באנגליה עוד לפני שיהודים הורשו לחזור אליה באופן רשמי, קיים שרות רגול בפלנדריה ומקומות אחרים והעביר את הידיעות שקבל מסוכניו לשרות הידיעות הבריטי. גם יהודים ספרדיים אחרים בלונדון, ביניהם דוד נשיא ומנואל גראסיאן, ספקו לשלטונות הבריטים ידיעות חשובות על תנועות הצי והצבא הספרדים.
באותה תקופה עצמה שיהודים בלונדון עזרו על ידי הספקת ידיעות סודיות לקרומבל במלחמתו עם ספרד ומתנגדיו ה"פפיסטים", פעלו במרכז אירופה יהודים כמרגלים לטובת הממלכה העותומנית.
אין לנו ידיעות רבות על היהודים ששרתו באמצע המאה השבע עשרה בשרות הריגול התורכי באירופה אך דבר קיומם אינו מוטל בספק. הם נזכרים בספר בו מתוארות פעולות מרגל תורכי של אותה תקופה.
כוונתנו לספר "מכתבי מרגל תורכי שפעל במשך ארבעים שנה מפריז". ספר זה הופיע בראשונה בסוף המאה השבע עשרה או בהתחלת המאה השמונה עשרה ובתרגומו האנגלי יצא במהדורות רבות. מחברו איננו ידוע וביבליוגרפים וחוקרים רבים דנו בשאלה מי חבר את הספר ואם המסופר בו מבוסס על עובדות. מסקנתם שיש להתיחס למכתבים המתפרסמים בו כאל מסמכים הסטוריים חשובים.
בספר נזכרים יהודים רבים שפעלו בשרות הרגול התורכי באירופה: נתן בן סעדיה בוינה, אלמנזי ואדוני בונציה, אליקים היהודי בפריז ואחרים.
נצטט כאן קטע ממכתב שהמרגל התורכי בפריז הריץ ב-28 ליולי 1645 לנתן בן סעדיה לוינה:
"יש לך סבות מספיקות להיות זהיר עד מאד כי מוקף אתה מיליונים שונאים. ידועים להם היטב היחסים הידידותיים הקיימים בין אומתך ושרי חצר השולטן. הצרפתים אומרים בגלוי שהיהודים הם סוכניהם הסודיים של התורכים. עליך להיות זהיר מאד בתנועותיך ולהשגיח שפעולותיך לא תעוררנה חשד בעיני הממשלה. ממשלה זו היא מלאת עינים"2
במערב ובמרכז אירופה פעלו בזמן אחד מרגלים יהודים לטובת אנגליה ותורכיה. הם עבדו בנפרד אך מטרתם אחת היתה: לגמול חסד למדינות בהן מצאו מקלט ומחסה ולחתור תחת אשיות המלכויות הקתוליות שנואות נפשם מרגלים יהודים אלה היו ממשיכי מסורת יוסף נשיא.3
ו
באותה תקופה, באמצע המאה השבע עשרה, חדשו התורכים, ששלטונם הגיע כמעט עד שערי וינה, את התקפותיהם על המערב. אוסטריה ההבסבורגית, שמאה שנה שמשה מגן לאירופה הנוצרית מפני מסעי הנצחון של השולטנים, עמדה בסכנה. אז מלכו עליה ליאופולד הראשון ואשתו מריה טרזיה. שניהם הכבידו ידם על יהודי המדינה ובשנת 1670 גרשו אותם מאוסטריה התחתונה והעליונה. רק למשפחה אחת, משפחת שמואל אופנהיימר, בנקאי ויהודי חצר, ולנלוים אלה נתנה רשות ישיבה בעיר הבירה וינה. אופנהיימר זה מלא את אוצר הממשלה הריק מליונים פלורין וסיפק את כל צרכי צבאות ליאופולד שהצליחו להביס את התורכים בשערי וינה ובקרבות בהונגריה. תבוסות אלו סימנו את התחלת הירידה של הממלכה העותומנית והפסקת איומה על אירופה הנוצרית. ליהודי אופנהיימר חלק גדול בנצחון הצלב על חרמש הירח. הנזיך אויגן מסבויה, מפקד הכוחות המנצחים, הצהיר: "אלמלא היהודי אופנהיימר היו כל אוסטריה וגרמניה משועבדות לתוכים".
בשעה שצבאות אדום וישמעאל נערכו לקרב עמדו במחנה היהודי באוסטריה גופה זה מול זה במאבק בלתי נראה: יהודי החצר המממן את הגנת הקיסר צורר ישראל ונתן סעדיה וחבריו מרגלים בשרות השולטנים רבי החסד. הם הציגו שתי תפיסות שונות על דרך ישראל בגולה. מחד – כניעה מוחלטת למשעבד, ומאידך – שאיפה לשחרור ונקמה.
תוצאות המלחמה בשדות הקרב של הגויים נעוצות במדה מסויימת במאבק בלתי נראה זה במחנה היהודי. לולא נצח השתדלן את חניכיו וחניכי חניכיו של יוסף נשיא, לולא גייס לקיסר הצורר את הכסף הדרוש לו – היתה תורכיה תוקעת חרב בלב המלכויות הנוצריות רוויות דם יהודי וגורל אירופה ויהודיה היה אחר.
4/17/1955
Herut
1Lucien Wolf, Essays in Jewish History: Cromwell’s Jewish intelligencers (London 1934
2 הספר "מכתבי מרגל תורכי" הוא יקר המציאות ואיננו נמצא כעת תחת ידי. הדברים שלמעלה מצוטטים לפי "געקליבענע שריפטן" לשמואל תלפיות (מונטריאל 1932), שהקדיש פרק מיוחד לעניני שבתי צבי שבספר.
3יש להוסיף כי יהודים שמשו במשך המאות השש עשרה והשבע עשרה מתווכים דיפלומטיים בין תורכיה ואנגליה ועשו רבות למען קיום יחסים הדוקים וידידותיים בין שתי המדינות..