שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד (=החג) הראשון אליו, כמי שממתין [ל]בוא הנאן שבאוהב]ים], והוא מונה את היום וגם את השעות, וזה היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכוונה והתכלית ביציאתם באמרו: 'ואביא אתכם אלי', ולא היה המראה הגדול ההוא אלא יום אחד, [על] כן זכרותו בכל שנה יום אחד (רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"ג).
*
למה נקרא שבועות זמן מתן תורתנו, ולא זמן קבלת תורתנו? רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: נתינת התורה היתה שווה לכל לא כן קבלת התורה, כל אחד קיבל אותה לפי השגתו.
ורבי יצחק מאיר מגור (בעל "חידושי הרי"ם") אומר: מתן תורה לא היה אלא פעם אחת, במעמד הר סיני, ואילו קבלת התורה כל יום ויום זמנה.
*
חג הביכורים היה חג שמחת העם בארצו. העם הלך קוממיות וסל ביכוריו על כתפו ובקול חזק ובטוח, קול יוצא מלב רחב ושמח, כמו הודיע לכהן: הגדתי היום לד' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו" (דברים כ"ו, ג'). כמה גאון פנימי, כמהרגשות אמיצים הננו שומעים במלים "כי באתי אל האץ"! זהו רגש של עם חי ובריא השמח בארצו ארץ זבת חלב ודבש.
בחג זה של שמחת הארץ אנו קוראים את "מגלת רות", שמצד אחד היא מתארת את החיים הפשוטים והטבעיים של יושבי הארץ, את היחס החם של בעל השדות ובקוצרים ואת יחס העשירים אל העניים, ומצד שני היא מספרת מה שקרה למשפחה אחת שעזבה את ארץ ישראל, בברחה מפי עניי עמה, והננו צריכים באמת לזכור היטב את הסיפור המועיל הזה (ר' יצחק ניסנבוים).
הדואר