היה זה יום קיץ לוהט כאשר עליתי על הרכבת ברומא כדי לנסוע לאחד מפרברי העיר. לא היה לי מקום לשבת. הרכבת היתה מלאה נוסעים: משפחות חבושות כובעי קש ומשקפי שמש על עיניהן סחבו סלים גדושי מזון. היה זה אולי היום החם ביותר בשנה וכולם היו בדרך לשפת הים באוסטיה.
רק אחד או שניים מן הנוסעים מלבדי לא ירדו באוסטיה, אלא המשיכו עד ל"אוסטיה אנטיקה" (אוסטיה העתיקה). באותו מקום היתה קיימת עיר הנמל הקדומה אוסטיה. עיר זו, שנבנתה במאה הרביעית לפני הספירה, היתה במשך מאות שנים מרכז כלכלי חשוב מאוד ונמלה של רומא.
נסעתי לאוסטיה העתיקה למרות החום הגדול כדי לראות את שרידי בית הכנסת שנתגלו שם שהם מן העתיקים בעולם.
לפני כמאה שנה נערכו חפירות באוסטיה העתיקה. נתגלו שרידים חשובים, כתובות מצבות יהודיות ביוונית ובלטינית. על סמך אלה שיערו כי קהילה יסודית היתה קיימת בעיר. אך הדבר הוכח רק ב1961. באותה שנה סללו כביש לשדה התעופה ליאונרדו דה וינצ'י. נמל התעופה הבין לאומי של רומא ובשעת החפירות גילו שרידי בית כנסת באוסטיה העתיקה.
כשנכנסתי לאיזור החפירות, שהוא לא רחוק מתחנת הרכבת, שאלתי על מקום בית הכנסת. איש אחד שישב בכניסה נתן לי הוראות איך להגיע לשם.
הסתובבתי יותר מחצי שעה בין השרידים הארכיאולוגיים, אך לא מצאתי את בית הכנסת. לפתע שמעתי קול מאחורי: "סינוגוגה?" הפכתי פני ועניתי "סי"(כן). גבר בגיל העמידה רץ לקראתי. הוא נשם בכבדות וחולצתו הכחולה היתה רטובה מזיעה. אגלי זיעה נטפו מפניו שזופי השמש. לא היה אדם בקרבת מקום ואני הייתי אסירת תודה לאיש שהתנדב לבוא לעזרתי. הוא הציג את עצמו: שמו אלברי רוסי והוא משומרי איזור החפירות. הוא שמע אותי שואלת בכניסה על מקום בית הכנסת. כאשר עברה יותר מחצי שעה ואני לא חזרתי הבין כי התקשיתי למצוא את בית הכנסת.
הוא בקשני ללכת אחריו. בראשונה עצרנו ליד ברז מים שהותקן בשביל הפועלים. הוא נתן לי לשתות וגם שתה בעצמו. משם המשכנו לעבר הקצה השני של איזור החפירות. נעמדנו לפני כמה עמודי אבן גבוהים בעלי כותרות מעותרות. "עמודים אלה הם מבית הכנסת", הסביר לי מר רוסי. "חשפו אותם בשטח וחזרו והקימו אותם במקומם המקורי."
, שניים מן העמודים — הם נמוכים ופחות עבים מן האחרים– עמדו לשני צדי ה"היכל". על האבנים, ששכבו על כותרות עמודים אלה, היו חקוקים מנורה, שופר, לולב ואתרוג. מכח קישוטים אלה זיהו הארכיאולוגים את בית הכנסת. המבקר היום בשטח אינו רואה את האבנים המקושטות המקוריות. כדי לשמור עליהן מפני קלקול הופקדו במוזקאון. במקומן הוצגו יצקים.
הארכיאולוגים גם שיחזרו חלק גדול מן הקיר של ה"היכל" והמדרגות שעלו עליו.
כן אפשר לראות שרידים ממרצפת פסיפס של אבנים לבנות ושחורות.
מר רוסי הראה לי את המקומות בהם היו נמצאים, לפי המשוער. המקווה ומאפיית המצות של הקהילה. בית הכנסת שפנה לירושלים, כלל כנראה גם מקומות נפרדים בשביל הנשים. היה בו מקום ישיבה לחמש מאות איש ואשה.
חתיכת שיש שיצק ממנה מוצג במוזיאון היהודי ברומא, ובה כתובה ביוונית ולטינית, נוקבת בשם אחד מנדבני בית הכנסת: …"מינדיס פאוסטוס בנה מכספו את ה'היכל'…"
סבורים כי בית הכנסת נבנה בסוף המאה הראשונה של הספירה. שינו והגדילו אותה כמה פעמים במשך מאתים וחמישים השנים הבאות. עם ירידת העיר מגדולתה ויציאת היהודים מתוכה חרב בית הכנסת בסוף המאה הרביעית או במאה החמישית.
בדרך חזרה משרידי בית הכנסת סיפר לי מר רוסי שיש לו ידידים יהודים. הודיתי לו מקרב לב על עזרתו האדיבה. נדמה היה לי כאילו נשלח מה' לעזור לי באותו יום קיץ לוהט.
כאשר חזרתי לרומא היתה הרכבת ריקה מאדם. "כל העולם" היה עדיין על שפת הים.
מאת מרגלית (פרל) פרשל
ישראל שלנו
י"ג סיון תשמ"ג