1
שבת בבוקר. לא ידעתי איזה כובע לחבוש. כובעי הרגיל, כובע ה"טמבל" שהבאתי עמי מן הארץ או כיפה. חבשתי את הכיפה. היתה זו בחירה מוצלחת. הכיפה עזרה לי בהרבה למצוא את בית הכנסת ברחוב מלידוני.
הלכתי כחצי שעה מבית המלון. עברתי את ככר סינטאגמה הגדולה והייתי באמצעו של רחוב ארמו כאשר שאלתי עוברים ושבים לדרך לרחוב מלידוני. הם משכו בכתפיהם. מלידוני רחוב קטן הוא ואינו ידוע ביותר לאנשי אתונה. לפתע אני שומע: "שלום". אדם ניגש אלי ואומר אלי באנגלית: "אתה מחפש את בית הכנסת? אני יהודי מאתונה. אעזור לך".
הוא הראה לי את הדרך. כעבור עשר דקות הייתי מוכרח לשאול שוב. שוב נתקלה שאלתי במבט תוהה. עברתי את הרחוב לשאול עובר ושב אחר. נראה שבינתיים השגיח האיש ששאלתי אותו בראשונה בכיפה אשר לראשי. הוא רץ אחרי וקרא: "ישראל. אקלסיה (כנסיה)?".
– כן, אני מחפש את בית הכנסת – אמרתי לו.
– הרי זה כאן, מן הצד – השיב.
עברו דקות אחדות והייתי ברחוב מלידוני. שני בתי כנסת בו, בשני צדי הרחוב. זה מול זה. "בית שלום" הוא בית כנסת חדש. החלו בבנייתו זמן קצר לפני מלחמת העולם השניה. בזמן שביקרתי בעיר היה סגור כי עשו בו תיקונים לקראת הימים הנוראים. הספקתי לראות את הפנים היפה שלו, כאשר נפתח במוצאי שבת לשעות אחדות לרגל חתונה שנערכה שם.
בית הכנסת השני נמצא בקומה השניה של בית אשר חדריו בקומה הראשונה משמשים משרדים לקהילה. הוא נבנה לפני ששים וחמש שנה בערך. בית כנסת זה אורכו כעשרים מטר ורוחבו כעשרה. התיבה נמצאת בסוף האולם. שורות ארוכות של כסאות ערוכות ברווח שבין הארון והתיבה. כסאות מסודרים גם לאורך הקירות הצדדיים. כששים איש השתתפו בתפילת הבוקר. בעזרת הנשים היו כשלושים נשים. על יד התיבה עמדו שני הרבנים הצעירים של הקהילה : הרב יעקב אראר, בן 34, והרב יצחק מיזאן, בן 35. הם היו לבושים גלימות-שרד שחורות.
שני הרבנים הם ילידי יוון. הם נולדו בלאריסה, ולמדו בבית המדרש לרבנים בפאריס ובישיבת באר יעקב בישראל. הרב יעקב אראר משמש זה תשע שנים כרב העדה. הרב מיזאן היה במשך שנים רב בלאריסה, ורק בשנה שעברה בא לאתונה לשמש כעוזר לרב אראר. הרב מיזאן הוא גם מוהל ושוחט.
לפני מלחמת העולם השניה גרו ביוון כשבעים וחמישה אלף יהודים. למעלה משישים אלף יהודים נרצחו על ידי הגרמנים. כמה אלפים עלו לארץ. רבים היגרו למדינות אחרות. כיום יש ביוון רק כחמשת אלפים יהודים, 3,000 מהם יושבים באתונה.
2
מצבם החומרי של יהודי אתונה הוא שפיר. רובם הם אנשי מסחר ותעשיה. יש גם מספר של בעלי מקצועות חופשיים. במרכז העיר מצויות חנויות יהודיות אחדות. חנות לתכשיטים ומזכרות ליד ככר סינטאגמה, אשר שם בעלה הוא ליאון פסח, מושכת את תשומת ליבו של התייר היהודי. בחלון הראווה יש שלט באנגלית: "ברוכות הבאות, נשי הדסה". ליאון פסח. השם היה נראה לי מוכר. בניו יורק יושב רב ממוצא סאלוניקי בשם זה. לפני כמה שנים צלצלתי אליו לשאול אותו בדבר מנהג של עיר מולדתו.
נכנסתי לחנות. "שלום! היש לך קרוב בניו יורק?", שאלתי את בעל החנות. "שלום", השיב בחיוך. "אינך התייר הראשון מניו יורק השואל אותי שאלה זו. הרב מניו יורק ואני איננו קרובים, למרות מה שיש לנו אותם שמות פרטיים ושמות משפחה". שני יוסף בן שמעון!
אחד המנהיגים של המחתרת היהודית ביוון במלחמת העולם השנייה היה הרב משה פסח. אינני יודע אם היה קרובו של אחד משני ליאון פסח "שלנו".
מלבד שני הרבנים אין כמעט שומר שבת כהלכתה באתונה. אחדים שהשתתפו בתפילה בציבור הגיעו לבית הכנסת במכוניות. חנויות יהודיות פתוחות ביום השבת. רק ביום הכיפור שובתים רובם של העסקים היהודיים. תפילות בציבור מתקיימות בשבתות ובימים טובים, בראשי חודשים ובימים ב' וה'. בימים הנוראים מלאים שני בתי הכנסת. "בימים הנוראים צפוף רחוב מלידוני יהודים", סיפרו לו. לקהילה גן ילדים ובית ספר יסודי. רשומים בהם 180 ילד. שבעים אחוז מכל הילדים היהודים באתונה לומדים בבית הספר.
מלבד המקצועות הכלליים לומדים הילדים עברית, שעה אחת ביום, מפי מורים מישראל. לפי הסכם בין הקהילה והסוכנות היהודית, מספקת המחלקה לחינוך ותרבות של הסוכנות היהודית את המורים. הרב אראר אינו מרוצה מסידור זה. הוא רוצה במורים דתיים. הוא פנה בענין זה למחלקה לחינוך ותרבות תורניים, אך לדאבונו הרב – הוא אמר לי את הדברים בהתמרמרות רבה – לא נענה עד כה. רבים מן הנוער הבוגר לומדים באוניברסיטה.
אין איטליז כשר ואין מסעדה באתונה. לפי הסכם עם הקהילה מוכרת חנות לא יהודית בשר כשר הנושא חותמת של כשרות. כאשר רעייתי ואני נזדמנו למלון "המלך מינוס", אחד מבתי המלון הגדולים של העיר, הוגד לנו כי מסעדת המלון מכינה ארוחות כשרות לפי הזמנות מראש.
משטר רודני במדינה, אך התנועה הציונית היא חוקית. קיימת גם תנועת נוער בשם "מעלות". חבריה נפגשים לפעילות תרבותית וחברתית. מה יחס השלטונות ליהודים? אמר לי יהודי אחד: "ברוך השם. היהודים אינם צריכים לממשלה, והממשלה אינה צריכה ליהודים".
3
סאראגין סאראמיס הוא ארמני, המוכר מזכרות ליד הכניסה של האקרופוליס. זה עשרים וחמש שנה שהוא משרת תיירים מכל רחבי העולם. בתקופה ארוכה זו למד "להרגיש" בלאומיותם של התיירים. כאשר הוא רואה יהודי, הוא מקדם אותו ב"שלום". הוא מציע לו מזכרות, כולל בולים, כשהוא אומר מלה זו בעברית. כשהנך מדבר עמו או קונה דבר ממנו, הוא מברך אותך ב"תודה רבה" המהדהדת בכל הסביבה.
גוי "דובר עברית" אחר הוא השוער של בית המלון הידוע "גראן ברטאן". כאשר בני הצעיר, חגי, ואני, שנינו חבושים כיפות, עברנו ליד המלון, קידם אותי בעברית: "שלום, מה שלומך?".
– האם אתה יהודי – שאלתי אותו.
– לא – השיב באנגלית – במלחמת העולם השניה הייתי עם יחידות הצבא היווני בארץ. למדתי אז קצת עברית – אך כבר שכחתי הרבה מלים – אמר. הוא מנה לפני את כל הערים בארץ, בהן ביקר, ודיבר בגעגועים על חוף ימה הנאה של נתניה.
מתוך "הדואר" י"ט בחשון, תשל"ג