א.
בספרו של אליהו פרוש "זכרונות על חיי הישוב הירושלמי בעיר העתיק ומחוצה לה במאה האחרונה" (ירושלים, תשע"ג, עמ' 116-115) נמסר סיפור זה:
בעיר פרסבורג חי סוחר גדול שהיה מפריש מעשר מכל רווחיו. את כסף המעשר היה מוסר לישיבה כדי שיינתן למי שיאמר קדיש לעילוי נשמות נפטרים שלא השאירו מי שיגיד קדיש בעדם. גם לאחר שהורע מצבו הכלכלי השתדל האיש בדבר זה. אחרי מותו נהגה כך אלמנתו. אף על פי שהיתה ענייה מאוד.
יום אחד בצאתה מבניין הישיבה פגשה זקן ששאל אותה מדוע היא כל כך עצובה. סיפרה לו על מצוקתה וכי שתי בנותיה הגיעו לפרקן ואין לה כסף לצרכי נישואיהן. ביקש הזקן לדעת מהו סכום הכסף הדרוש לה. לאחר שהשיבה כתב לה המחאה על סך של אלף זהובים. אותה שעה יצאו מן הישיבה הרב ר' יוסף חיים זוננפלד וחברו, ר' עקיבא בנו של הרב פרסבורג. הזקן עצר אותם וביקש מהם להיות עדים לחתימת ידו. לעדות נוספת חתם את שמו בפנקסי הכיס של שני העדים.
למחרת הלכה האשה לבנק לפדות את ההמחאה. הואיל ומדובר היה בסכום גדול, העביר הפקיד את ההמחאה למנהל לשם בדיקה יתרה. הלה התרגש מאד למראה החתימה – חתימת אביו שנפטר לפני פחות משנה – וחקר ודרש את האשה כיצד ומתי קיבלה המחאה זו, הוא לא האמין לסיפורה עד שהביאה את העדים אשר אמרו כי ראו את הזקן חותם ההמחאה ומוסר אותה לידיה. הם גם הראו למנהל את חתימת הזקן בפנקסיהם. שלח המנהל להביא מביתו צילומים של אנשים – ובתוכם צילום של אביו – הציג אותם לפני כל אחד מן העדים לחוד כדי שיגידלו לו איזו היא התמונה של הזקן אותו ראו, הם הצביעו על תמונתו של אבי המנהל.
כאשר סיפרה האשה למנהל על השתדלות בעלה המנוח והשתדלותה היא למען אמירת הקדיש בעד אלו שאין מי שיאמר קדיש בעבורם, הודה המנהל שאינו אומר קדיש לעילוי נשמת אביו. גם אמר שמאמין הוא כי אביו נתגלה לאשה בזכות מאמציה למען אמירת הקדיש, ושילם לאשה את סכום הכסף שהיה נקוב בהמחאה.
בעקבות מאורע זה חזר האיש בתשובה.
אותו סיפור, בשינויים, מובר גם בספרו של יעקב דבירי "האור במאמרים ובפתגני חכמים" (חולון, תשל"ו, עמ' 507-506). שם נאמר כי העדים לכתיבת ההמחאה היו הרב ר' חיים זוננפלד וחברו הרב ר' יהודה גרינוואלד, שהיה לאחר מכן רבה של סטמאר.
ב.
ב"ספר המעשיות" למרדכי בן יחזקאל (כרך ב, עמ' 187-181) מובא סיפור בשם "הקדיש".
מעשה בבחור בן-עניים שנפשו חשקה בתורה. יצא מבית אביו ומעיר מולדתו ובא לפיורדא (פירט) בבווריה שהיתה אז מקום תורה. נכנס ללמוד בישיבה. ראו רבותיו שברכה בו ונתנו לו מכתב לראשי הקהילה, שראוי הוא בחור זה להימנות עם התלמידים המובהקים של הישיבה המקבלים את סעודתם יום יום מאת בעלי הבתים הנכבדים.
שלחו ראשי הקהילה את הבחור לפרנס הממונה על הצדקה. הלה, שהיה שולחני מפורסם, היה מן הנוהגים אחרי המחדשים. הוא קיבל את הבחור בפנים זועפות ואמר לו: "על הבטלנים הראשונים אנו מצטערים ואין בדעתנו להוסיף עליהם.".
לא גילה הבחור לרבותיו את שקרה לו עם הפרנס. אלא היה חי חיי צער ועמל בתורה. פעם אחת יצא לקנות לו פת ערבית. פגש זקנה שביקשה ממנו נדבה. הסבירה כי דרוש לה כסף רב כדי לפדות את בנה שנתפס למלכות אף שלא פשע. נכמרו רחמי הבחור על הזקנה ואמר לה: "בחור ישיבה אני ואיני סמוך על שולחן בעלי בתים. כיסי ריק ומזונותי מצומצמים. יש לי מעות, רק כדי סעודה אחת, ומחצית מאותו כסף אתן לך כי רוצה אני להיות שותף במצוות פדיון שבויים". סירבה הזקנה לקחת ממנו את הכסף. אמר לו: "עוסק אתה בתורה, מצווים אנו לפרנס אותם היושבים בבית ה' ולא ליטול חלק מלחמם הצר". באמרה הדברים האלה, הוציאה סכום כסף וביקשה ליתן לו. ראתה שהבחורנעלב, הוסיפה ואמרה: "לא מתנת חינם היא זאת, מבקשת אני לתת לך את הכסף כדי שתגיד היום קדיש פעמיים, הגד קדיש לעילוי נשמתו של בעלי המנוח שהיום הוא יום השנה לפטירתו וחוששת אני שבני התפוס בידי הגויים לא תהיה לו האפשרות לומר קדיש. ועוד קדיש אחר הגד בעד כל הנפטרים שהלכו לעולמם בעיר זו בשנים האחרונות. "הבחור עמד בסירובו לקבל מן הזקנה את הכסף. אדרבה. הפציר בה שתשתף אותו במצוות פדיון שבויים ואז יאמר קידש כפי בקשתה. קיבלה הזקנה את נדבתו של הבחור והלה הבטיח לה להגיד קדיש פעמיים.
היתה אז שעת מנחה, נכנס הבחור לבית כנסת סמוך. למד פרק משניות ואמר קדיש דרבנן לעילוי נשמות הנפטרים, אחר כך התפלל מנחה בציבור ואמר קדיש יתום. גם הזקנה נכנסה לבית הכנסת, עלתה לעזרת הנשים ושם שמעה הקדישים.
אחרי תפילת מעריב הלך הבחור להכין לו פת ערבית. בדרך פגש איש זקן מנכבדי העדה. הלה התחיל לדבר עמו וכשנודע לו כי הבחור הוא בן ישיבה, שאל אותו אם יש לו "ימים" אצל בהלי הבתים. השיב הבחור: "אין לי אף יום אחד לשבוע". הוציא הזקן פיסת נייר מכיסו וכתב עליה דברים עחדים. "הרי לך המחאה על שם אחד מפרנסי הקהילה. גש אליו והוא ידאג לך", אמר הזקן לבחור, נתן לו את הנייר ונעלם.
בבואו אל דירתו, גילה הבחור כי הכתב כתוב על שם אותו פרנס אצלו ביקר אחרי בואו לעיר וממנו יצא במפח נפש. שקל בדעתו אם בכלל כדאי ללכת אליו. הלילה עבר עליו בנדודי שינה. גם בבוקר לא היתה דעתו מיושבת עליו, סוף סוף החליט לגשת אל הפרנס, יהיה מה שיהיה, העיקר שייפטר מבלבול המחשבות שבא לו מחמת הפתק. ניגש אל השולחני ומסר לו את ההמחאה. הלה קרא את הכתב ופניו החווירו. "איך הגיע כתב זה לידך". שאל בכעס עצור את הבחור. סיפר לו הבחור כל מה שקרה לו ביום הקודם. פגישתו את האשה הזקנה, אמירתו קדיש בבית הכנסת ושיחתו עם הזקן. שאל אותו השולחני אם זוכר הוא את דמות דיוקנו של הזקן. השיב: "הנני זוכר אותו, כי ראיתי היטב את פניו בשעה שדיבר אתי". מיד הכניס השולחני את הבחור לחדר אחר שעל קירותיו היו תלויות תמונות רבות, ואמר: "הכר נא את פני האיש שראית אמש". הסתכל הבחור בתמונות ולבסוף הצביע על אחת מהן: "זהו האיש. נזדעזע השולחני וברכיו כשלו מרוב פחד. "האיש הזה הוא אבי שנפטר לפני עשר שנים", אמר. "כשראיתי כתב ידו וחתימתו בהמחה שנתת לי, חשבתי שהם זיוף ועלי למסור אותך לדין, אבל עכשיו, הואיל ואני יודע שאתה בן עיר אחרת ולא יכולת להכיר את אבי ובכל זאת זיהית אותו בתמונה, ברי לי שאבי נתגלה אליך כדי לעשות אותך שליח לדבר מצוה, להחזירני למוטב". השולחני הוסיף ואמר כי הצלחתו העבירתו על דעת קונו וגם הביאתו לזלזל בכבוד אביו. נשכח ממנו שאתמול היה יום השנה של פטירתו, וברוך יהיה הבחור, שנתגלגלה הזכות לידו לומר קדיש, באותו יום, לעילוי נשמתם של כל הנפטרים בפיורדא.
השולחני ישב ובכה ונאנך מצער, לאחר מכן קם ממקומו, הוציא ארנקו ושילם לבחור את דמי ההמחאה.
"ומאותו היום ואילך היה השולחני לאיש אחר, חזר בתשובה שלמה והתחיל ללכת בדרך ה', דרך התורה והיראה, קיבל עליו עול תורה ועל מצוות, פירנס את הבחור על ידי שבתו בישיבה, הלבישו והנעילו, גם תמך בידי תלמידי חכמים אחרים…".
בשלהי הספר שם ציין מקורות סיפוריו, רשם מרדכי בן יחזקאל ביחס לסיפור "הקדיש": "מפי השמועה" (שם עמ' 356).
ג.
בעתון החרדי "דר איזראליט" שיצא בגרמניה נתפרסם בשנת 1910 (גליון י"ג) סיפור בשם "קדיש", המבוסס, כפי שצוין שם, על אגדה ישנה ממגנצא[1].
לייב שטיינבאך התפרנס מרוכלות, כסבורים היו שהוא עשיר וניתן לו אשראי במשק החצר של הנסיך, ברם כאר נפטר התברר כי לא היה לו רכוש, רק חובות. גדול היה כעסו של מנהל משק הנסיך, הוא ציווה לאסור את בנו של הנפטר ולהעבירו – חלף תשלום החובות – בביצורים.
האלמנה עברה לגור לחדר קטן, עשתה בפשתן והיתה תופרת הכריכים. חסכה כל פרוטה כדי שתוכל לשלם את החובות ולשחרר את בנה. שלוש פעמים ביום היתה הולכת לבית הכנסת וכל אימת שראתה איש שהיה לבוש יפה היתה משיחה לו צרתה ומבקשת ממנו נדבה.
פעם פגשה צעיר, דימתה בנפשה כי בן אמידים הוא וביקשה ממנו נדבה, אמר לה: "צר לי שאינני יכול לעזור לך, אני עני ואביון. יתום אנוכי, אין לי אב ואם. לומד אני כאן, בישיבה של מגנצא, וסמוך עני על שולחן בעלי בתים. חסר לי "יום" אחד בשבוע, ביום החמישי בשבוע אין לי אצל מי לאכול, גם היום טרם בא אוכל לפי".
ריחמה האשה על הנער, הוציאה מכיסה עשרים פרוטות ונתנה לו, "כסף זה איננו מתנת חנם", אמרה. "הוא מסור לך על מנת שתגיד קדיש לעילוי נשמתו של בעלי המנוח, ושוב תגיד קדיש אחר בעד כל אלה שנפטרו בעיר זו במשך עשר השנים האחרונות".
הדברים נגאו ללב הבחור, הוא החזיר לאשה אתמחצית הכסף, "עשר פרוטות יש בהן די לארוחה אחת", אמר. "ליום החמישי הבא ידאג ה'. אינני מקטני אמנה".
הוא הלך לבית הכנסת ואמר את שני הקדישים. האשה עמדה בעזרת הנשים, האזינה לאמירתו וענתה אחריו" "אמן, יהא שמיה רבא…".
בלכתה מבית הכנסת פגשה איש שחזותו העידה עליו כי אמיד הוא. ביקשה ממנו נדבה. אמר לה: "אין לי כסף, אך אוכל לתת לך פסק אל הפרנס הראשון, שמואל נאקנהיים, והוא יתן לך כל מה שאתה צריכה".
פתק אל נאקנהיים נחשב כמו כסף מזומן. הוא היה האיש העשיר ביותר בקהילה. היה סוכן הנסיך, אולם לא היה חביב על בני העדה. הוא היה מתהלך עם מורי האוניברסיטה החפשים בדעות – זמן הסיפור הוא המחצית השנחה של המאה הי"ח – ובשיחותיו עם הנסיך המשכיל היה אומר דברים שבגללם היו צריכים לנדות אותו.
אף פעם לא בא לבית הכנסת, אפילו לא אחרי מותו של אביו. הנסיך הכריח את הקהילה למנות את נאקנהיים פרנס ראשון, ואין עצה ואין תבונה נגד רצונו וכוחו של השליט.
האיש כתב את הפתק, נתנו לאשה ואמר לה למסור אותו באופן אישי אל הפרנס. בבוא האשה אל הפרנס קרא את הפתק, עיין בו היטב, הסתכל באשה ושאל אותה, מבלי להסתיר את התרגשותו, מתי קיבלה אותו נייר.
סיפרה לו האשה כיצד פגשה את האיש.
"האם תוכלי להכיר אותו כשיזדמן לך לראותו שוב?". שאל הפרנס.
"למה לא", השיבה האשה. "הלא דיברתי עמו שעה ארוכה".
"עלי עמי", פנה אליה הפרנס והוליך אותה, דרך מדרגות, אל חדר שהיו תלויות בו תמונות שונות.
"ראי, אמר לה, "אם יש בין האישים המצויירים אחד הדומה לאיש שפגשת?".
האשה הסתכלה בתמונות, הצביעה על אחת וקרה: "זהו האיש, כזה נראה וכזה היה לבוש".
"זה הוא אבי שפנטר לפני שמונה שנים", אמר הפרנס. "השתוממתי לראות כתבו וחתימתו על נייר חדש. מכיר אני את כתבו מפנקסי העסקים השמורים עמנו".
"אבי, אבי", המשיך, כשעיניו זלגו דמעות. "שמונה שנים לא יכולת להכנס לעולם הבא, ואפשר שגם סבלת הרבה, עד שבזכותם של הצדקה והתפילה של אלמנה ענייה, שלא הכרת כלל, נפתחו לך שערי גן-עדן, ובכן רוצה אתה להודות לגמול לה ועל כן שלחת אותה אלי, כל אושרי ועושרי באו לי מידך, והנני ממלא את רצונך".
ולאשה אמר: "השארי בבית הזה, כל מחסורך עלי לכל ימי חייך, אני אשלם את החובות. בנך ישוחרר עוד היום, אדאג גם לעתידו".
ד.
בספר "שבעים סיפורים ויספור מפי יהודי טוניסיה" (ירושלים, תשכ"ז, עמ' 110-109), בעריכת דב נוי, מובא סיפור בשם "בזכות הקדיש":
אלמנה התפרנסה מעבודה אצל שכניה, היה לה בן יחיד והוא נפטר, היתה נותנת מפרוטותיה הדלות לשמש שיגיד קדיש לעילוי נשמתו של בנה.
פעם נתן לה בעל בית נדיב נדבה גדולה, החליטה לתת לשמש תשלום כפול כדי שיגיד קדיש לעילוי נשמת בנה ויגיד קדיש נוסף בעד נפטרים אחרים שאין מי שיאמר קדיש בעדם.
יום אחד ניגש אליה איש ושאל אותה על מה דיברה עם השמש. לא רצתה לומר לו, אך כשהלה הפציר בה גילתה לו את ענין שני הקדישים.
הוציא האיש המחאה, מילא אותה ונתנה לה.
למחרת ניגשה האלמנה אל הבנק כדי לגבות את הכסף. הסכום שהיה נקוב בהמחאה היה גדול, על כן לא רצו הפקידים לטפל בה, והם היפנו את האלמנה אל המנהל. הלה הסתכל בהמחאה ושאל את האשה כיצד זו הגיעה לידיה. סיפרה לו את כל הסיפור, הראה לה המנהל תמונה של אביו. מיד הכירה כי הוא האיש שנתן לה את ההמחאה.
התחיל המנהל לבכות ולקרוע את בגדיו, לאחר מכן הסביר לאשה כי אביו היה מנהל הבנק ומאז מותו הוא ממלא את מקומו. "אף פעם לא אמרתי קדיש בעד אבי". אמר.
המנהל שילם לאלמנה את הסכום שהיה כתוב כהמחאה והודה לה מקרב לב על מעשיה. ולא עוד. הוא העמיד לרשותה דירה מרווחת בה ראתה חיים טובים כל ימיה[2].
מאת: ט. פרשל מתוך "הצופה" כ"ו תשרי תשנ"ב
[1] כותב הסיפור רשם שמו בראשי תיבות: א. ל.
[2] וראה שם (עמ' 211) בהערותיו של העורך, דב נוי.