לפני כמה חדשים הגיעה לארץ. היתה זו הפעם הראשונה שנפרדה מהוריה, הפעם הראשונה שנפרדה מבעלה מיום נשואיהם, שנה אחת קודם. היא היתה בודדה ונרגשת. שבוע עבר עד שחזרה לאיתנה הרוחני. "התבגרתי בהרבה בימים הראשונים של שהותי בארץ", היא מודה.
לפני שיצאה ממוסקבה אמרו לה השלטונות, כי בעוד שבועה יורשו לבוא אחריה בעלה ואמו החולה. ימים רבים עברו מאז והם עדיין שם. כמה ימים לפני שנפגשתי עמה בניו-יורק דיברה עם בעלה בטלפון. הוא מסר לה כי הוא נקרא להתייצב בפני ועדה של הצבא. היא איננה יודעת פירוש הדבר. הרי אינו בגיל הגיוס – הוא בן שלושים ושלוש. הוא בכלל משוחרר משירות בצבא, כי היה פעם חולה-שחפת. כעת הוא סובל מברונכיטיס. יתרה מזו: הוא בכלל לא רואה את עצמו כנתין סובייטי. הוא ויתר על אזרחותו הסובייטית והצהיר על נאמנותו למדינת ישראל. בעלה אמר לה שאפשר שרוצים להרחיק אותו ממוסקבה למשך ימי ביקורו של הנשיא ניכסון. הרי הוא "אקטיביסט", התובע ללא הרף את זכותו לחזור למולדתו האמיתית.
אירינה היא ילידת מוסקבה. באביב 1970 והיא אז בת תשע-עשרה וסטודנטית במכון טכנולוגי, נפגשה בפעם הראשונה עם מי שהיה עתיד להיות בעלה. היה זה בביתה של ידידה לא-יהודיה. היא לא ידעה, כי הוא יהודי, אם כי לפי שמו דוד נראה לה כי הוא צריך להיות בן לעם ישראל. אף הוא לא ידע שהיא יהודיה, היא לא נראית כבת-ישראל.
"איפה נולדת?", הוא שאל אותה.
אירינה, שתמיד גאה היתה על יהדותה, השיבה: "בירושלים!"
"בירושלים?" – חזר על דבריה כשהוא כולו צוהל משמחה – "גם אני נולדתי בירושלים. נולדתי ברחוב הסמוך לרחוב בו נולדת את".
מאז נפגשו לעתים קרובות. אירינה היתה אמנם גאה על יהדותה, אך היא לא ידעה כמעט דבר על עמה. דוד סיפר לה על התנ"ך, על תולדות ישראל, על יוספוס פלביוס. הוא הירבה לספר לה על יוספוס פלביוס – אף אמר לה שהיה רוצה לכתוב תסריט לסרט על יוספוס. הוא סיפר על עצמו ועל משפחתו. אביו, פרץ מארקיש, היה משורר יידיש נודע. הוא נרצח בשנת 1952, כאשר סטאלין חיסל את סופרי יידיש. המשפחה הוגלתה לקאזאקסטן. לאחר מותו של סטאלין טוהר שמו של פרץ מארקיש. אף הוציאו מבחר של שיריו בתרגום רוסי. המשפחה הורשתה לחזור למוסקבה. דוד למד זמן קצר רפואה באוניברסיטת מוסקבה. אחר כך עבר ללמוד במכון לספרות על שם מקסים גורקי. הוא כותב שירים ועוסק בתרגום.
כאשר סיפרה אירינה להוריה על פגישותיה עם דוד – שמחו על שהחבר שלה הוא בחור יהודי משכיל. אך כאשר היא הגידה להם כי דוד מרבה לדבר עמה על ארץ ישראל והוא רוצה לעלות לארץ – נעצבו. האם בכתב: היא לא רצתה להפרד מבתה הצעירה. אך סוף סוף נאותו ההורים להפצרות הזוג.
הם נישאו. בראשונה הגישו דוד ואמו בקשה להיתר-יציאה. בקשתם נדחתה שוב ושוב. מאז הגיש דוד את בקשתו הראשונה לא היה יכול להשתתף עוד בכתבי-עת רוסיים. ממה נתפרנסו? מן הפנסיה של אמו של דוד, מן הכסף שהספיק דוד לחסוך ומן ההכנסה של עבודה פיסית, שבה היה עוסק באקראי. בקיץ שעבר היה מוכר לחם בחנות. אך אירינה עבדה זמן-מה, בעוד שהיא ממשיכה בערבים את לימודיה במכון הטכנולוגי.
בספטמבר אשתקד הגישה בקשה להיתר-יציאה. כעבור כמה שבועות קיבלה אותו, וזמן מועט לאחר מכן עלתה לארץ.
דוד עדיין במוסקבה. הוא לא יכול לתרום מפרי-עטו לכתבי-עט רוסיים, אך הוא מוסיף לכתוב. הוא כותב שירים, שירים בשפה הרוסית ובאותיות ציריליות – אך יהודיים הם השירים יותר מספרות היידיש הסובייטית הרשמית באותיות מרובעות מימי שלטונו של סטאלין. שיריו מלאים עוז וגאוה יהודית. אלה הם שירים של געגועים גדולים ואהבה עזה לעמו ולציון.
"עשה כל שביכולתך למען שחרורנו" אמר דוד לאירינה בטלפון. היא מתרוצצת כאן. דופקת בחלונות הגבוהים. "לא רק למען בעלי ולמען אמו אני רוצה לעשות אלא למען כל יהודי ברית המועצות, הרוצים לעלות" היא אומרת. פניה עדינות, קולה חרישי, עיניה עצובות, עצובות מאד. ניבטות מהן אהבתה לבעלה והאהבה לציון שהוא עורר בלבה הרגיש.
הדואר
י"ג סיון, תשל"ב