שיחה עם שופט בית הדין העליון של ארה"ב ארתור י. גולדברג*
הזוכרים אתם את חומשי המשפחה, שבהם היו אבותינו ואבות אבותינו רושמים את תאריכי הלידה של הילדים והנכדים?
עתה ראינו חומש משפחתי כזה, וביותר דיוק, תנ"ך משפחתי, שהוא יחיד במינו. הכתובות שבשער היו שונות מאלו שהיינו רגילים בהן. הללו היו חתימותם של חברי בית-הדין העליון של ארצות-הברית.
את התנ"ך הזה נקט בידו השופט ארתור י. גולדברג, בשעה שנשבע את שבועת האמונים כשופט בית-הדין העליון, במקומו של פליכס פראנקפורטר. גולדברג הוא השופט היהודי הראשון של בית דין העליון שנשבע והתנ"ך היהודי (בלי ה"תוספת הנוצרית) בידו. אף היה זה התנ"ך העברי המקורי (ולא בתרגום אנגלי).
"תנ"ך ישראלי זה קיבלתי במתנה מאת אברהם הרמן, שגריר ישראל בארצות הברית, ביום שנתמניתי למשרתי הנוכחית" – אמר לנו השופט. ובעוד הוא מחזיק בעדינות בספר המכורך בלוח-כסף, הוסיף: "זה יהיה תנ"ך המשפחה שלי".
נועדנו עם השופט בבניין בית-הדין העליון בוואשינגטון. הוא קיבל אותנו באדיבות יתרה. "בוודאי קר לכם. די באתם לכאן במזג אוויר קשה עד מאוד", אמר כשנכנסנו ללשכתו, ללשכתו, שמקודם שימשה לשכתו של השופט המנוח ל. ד. ברנדייס ואח"כ של השופט ו. א. דאנלס. הוא מיהר להבעיר את האח ולהזמין אותנו לשבת בהרווחה כנגד האש, כדי להפקיע את הקור מגופנו.
באנו לראיין את השופט. לא היה בדעתנו לבקש ממנו, שיספר לנו את סיפור עלייתו לגדולה – הסיפור המופלא על הנער היהודי העני, שנתייתם מאביו והוכרח בעודו תלמיד בית-הספר לעבוד כשליח בבית-חרושת לנעלים – ובזכות כשרונותיו והתמדתו עלה להיות יועצם של האיגודים המקצועיים הגדולים והעצומים ביותר שבמדינה ולאחרונה, בממשלת קנדי, נתמנה שר העבודה, ועתה הגיע לרום הגדולה ונתמנה חבר לבית הדין העליון של ארצות-הברית. סיפור זה הנשמע כאגדה, ידוע למדי, והוא פורסם בארוכה פעמים אין ספור. אנחנו באנו להכיר את גולדברג היהודי. היו עוד יהודים ששימשו שרים בממשלת ארצות-הברית. היו לפניו יהודים חברים בבית-הדין העליון. ברם ארתור גולדברג עלה מחיל אל חיל ולאחר שהיה שר במשך שנתיים נתנה לכהונה הגדולה של שופט בית-הדין העליון, שתוקפה לכל ימי חייו של בעליה.
* * *
"אין מן הצורך לבדוק הרבה, כדי לגלות את היהודי שבי", אמר לנו גולדברג בחיוך. "הרי גולדברג שמי, לפני שנים יעצו לי ידידים לשנות את שמי, שם כמו גרדנר, למשל, – כך אמרו – יעזור לך יותר להתקדם בחיים ובהכרה. ברם אני את שמי לא שניתי. מתגאה אני בשם שנקראו בו אבותי המהגרים".
יוסף גולדברג, אביו של השופט, נולד בעיירה קטנה במחוז קיוב. "לפני זמן מה נתגלה לי בשיחה עם מר לוי אשכול, שר האוצר של מדינת ישראל, שמשפחותינו בנות עיירה אחת הן" – העיר השופט. לאחר שבא יוסף גולדברג לאמריקה בשנת 1894, התגורר זמן-מה בסאן פראנציסקו ובטכסאס. ולבסוף השתקע בשיקאגו. אותה עיר בחר לו למושב גם מנדל גולדברג. סבו של השופט, היה רב חרדי, האב, שמצא את מחיתו כרוכל והיה עוסק גם בצורכי צבור, היה פרנס של בית-כנסת חרדי. ואמנם היה פרנס נאמן ביותר.
"אבא היה מחזר כרוכל בעיירות טכסאס" – סיפר לנו השופט – "דומה שכבר בימים ההם היו יהודי טכסאס עשירים והיו מקילים בכבודו של הרוכל העני. בבואו בשבתות לבתי הכנסיות שלהם, היה אבא מרגיש שאין נוהגים בו באותה מידת ידידות והכנסת אורחים, שהיה זכאי לצפות לה לפי מנהגי ישראל בעולם הישן. אבא לא שכח את הימים האלה, ומתוך השתתפות ברגשי הזר הנקלע למקום שאין מכירים אותו, תיקן בבית-הכנסת שלו בשיקאגו, ששני הספסלים הראשונים יהיו שמורים לאורחים".
סיפור זה על האב ידוע יפה למכריו וחבריו הרבים של גולדברג. "סיפרתי אותו גם לסם רייבורן, היושב-ראש המנוח של הקונגרס, שהיה איש טכסאס" – אמר לנו השופט – "בסיפור המעשה רציתי למסור לו קצת מנסיבות מוצאי היהודי, ואף להזכיר לו, שגם לי יש קצת יחוס של טכסאס".
אם כי הוריו היו יהודים חרדים, גולדברג עצמו הוא חבר לבית-כנסת ריפורמי, אולם בזמן האחרון הצטרף גם לעדה החרדית בוואשינגטון.
השופט הסביר לנו את סיבת הדבר: "לפני זמן קצר – אמר – נעשה בני בר-מצווה. אני חגגתי את הבר-מצווה שלי בבית-כנסת חרדי, ורציתי שגם לבני תהיה חגיגת בר-מצווה לפי מנהגי המסורת".
השופט מכיר באחריות ובחובות המיוחדות כלפי הציבור היהודי בארצות-הברית, שמשרתו הרמה מטילה עליו. במשך השנים האחרונות נאם בוועידות, אסיפות ומסיבות מרובות של אגודות ומוסדות יהודיים בכל רחבי המדינה. הוא התחיל למנות לפנינו את שמות כל האיגודים שלפניהם הופיע, אך לפני נעצר ואמר: "למה לי לנקוב בכל אלה? אדרבה. תזכירו לי אתם ארגון יהודי גדול, ונראה אם עשיתי משהו למענו!".
השנה אין באפשרותו של השופט גולדברג להמשיך בפעילות צבורית זו. אבל הוא מקווה לחדש אותה בשנה הבאה, והוא כבר "מוזמן". בחדשים הקרובים יופיע בכמה עצרות.
* * *
בזמן ששימש עדיין שר בממשלה הגיש מר גודלברג, בשם הציבור היהודי שבארצות-הברית, ספר-תורה לנשיא קנדי. "דעתי היא", הדגיש השופט, "שבגנזכי הנשיא של ארצות-הברית צריך להימצא גם ספר-תורה".
רגיל הוא השופט גולדברג לדבר על ערכי המוסר שאנו לומדים מן התנ"ך. הסדר של פסח הוא מאורע גדול בבית משפחת גולדברג. נוהגים לערוך סדר כפול אחד לילדים ולבני המשפחה, ואחד לידידים. כארבעים, חמישים איש משתתפים ב"סדר הידידים", בתוכם שרים, מנהיגי פועלים, דיפלומאטים, שופטים, אנשי-כהונה של דתות אחרות. ובעל הבית גולדברג מסביר לאורחיו את משמעותו של חג הפסח, חג החירות והשיחרור משיעבוד. הוא מספר להם על הרדיפות שסבל העם היהודי במשך כל הדורות ועל הצרות שבאו עליו. הוא גם מדבר על השמדת יהודי אירופה בידי הגרמנים ועל תקומתה הנפלאה של מדינת ישראל. "ואף אינני שוכח להעלות לפני המסובים סבלם של יהודי ברית-המועצות", הוסיף השופט בנעימה עצובה, והביע חרדתו לנוכח הידיעות על מהומות אנטי-יהודיות ברוסיה.
גולדברג הוא ציוני ותיק. הוא ביקר בארץ-ישראל בשנת 1943 בתפקיד רשמי, בשליח מיוחד של השירותים האיסטרטגיים של ארצות הברית. הוא ביקר בה שוב אחרי קום המדינה כאורחה של הסתדרות העובדים. לפני שנים אחדות בילו אשתו וילדיו של השופט זמן-מה בארץ.
בכלל מברקי-הברכה המרובים, שקיבל גולדברג לרגל התמנותו לחבר בית-הדין העליון, היה גם מברק מבית הדין העליון בישראל. הוא התרגש ממנו במיוחד, באשר אחד החתומים עליו הוא השופט שמעון אגרנט, ידידו מימי לימודיו בשיקאגו, שעמו יחד קיבל את הרשיון לשמש עורך-דין.
כשנתגלגלו הדברים על בית הדין העליון בישראל, סח לנו השופט גולדברג, על מאמר מאת שופט בית הדין העליון משה זילברג שקרא באחרונה.
"במאמרו מביא השופט זילברג סיפור מן התלמוד" – אמר לנו גולדברג – "זה סיפור נפלא, ואף על פי שבוודאי אתם מכירים אותו, אני רואה צורך נפשי לספר אותו לכם".
וכאן הירצה לפנינו השופט את הסיפור על המחלוקת בין החכמים ורבי אליעזר בן הורקנוס בתנור של עכנאי. אמר להם רבי אליעזר לחכמים: "אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן החרוב". חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי, אמת המים תוכיח". חזרה אמת המים לאחוריה. אמרו לו "אין מביאין ראיה מאמת המים". חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו"… חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו". יצאה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא"… "אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: אחרי רבים להטות".
* * *
בשעה שסיפר לנו גולדברג את הסיפור, פתח את המגירה של שולחנו והוציא מתוכה פתקים קטנים שעליהם העתיק לו את הדברים. "הרי זה סיפור נפלא ביותר". חזר וקרא בהתלהבות, "הוא מדגים ומדגיש באופן נפלא את העיקרון של קבלת דעת הרוב. אני אצטט את הסיפור הזה פעמים הרבה, הרבה מאוד".
"אני אצטט את הספר הזה פעמים הרבה, הרבה מאוד" – הדברים הוסיפו להדהד באוזנינו גם לאחר שיצאנו את לשכת השופט, ועברנו בפרוזדורי הבניין המקושטים בתמונותיהם של חברי בית הדין העליון שהלכו לעולמם, ובתוכם תמונותיהם של השופטים ל. ד. בראנדייס ובנימין נתן קארדוזו. ואז אמרנו בלבנו: גם אנחנו פעמים הרבה נספר את הסיפור. כל אימת שנגיע לוויכוח על התלמוד ולימודו, נספר את הסיפור על אחינו הגדול, היושב בבית-הדין העליון של ארצות-הברית, כמה חביב עליו הסיפור האחד מן התלמוד שלמד אותו מחברו השופט בירושלים.
טוביה פרשל
מתוך "חרות" 01 מרץ 1963
*) כותב הטורים האלה נתקבל לפני זמן-מה עם הרב ח. א. ליפשיץ. עורך ה"ג'ואיש פרס", לראיון אצל שופט בית הדין העליון ארתור י. גולדברג.