לקהילות בגולה
"אז ישיר". חיבה יתירה נודעת מעמנו ל"שירה". שיר הגאולה הראשון. קדמונינו הנהיגו אמירתה בכל יום בפסוקי דזמרה. השבת בה חלה קריאתה – מוכתרת היא בשמה "שבת שירה", ולכבודה מעוטרת ומצויינת שבת זו במנהגים מיוחדים. ויש ששימשה ה"שירה" שיר-גאולה לקהילות בגולה בשעה שנחלצו מצרה ומפורענות.
"שירת הים בבראזיליה"
אחרי כיבוש ארצות אמריקה הדרומית על ידי ספרד ופורטוגאל היגרו אנוסים רבים משתי המדינות אלה למושבות החדשות שמעבר לים. מתוך תקוה למצוא שם מקלט ומחסה מידי האינקוויזיציה. אך זו באה בעקבותיהם. בכל רחבי המושבות הספרדיות והפורטוגזיות באמריקה הדרומית והמרכזית הועלו אנוסים על מוקדי-אש בידי כנסיית האהבה והרחמים.
בין המדינות שבהן נרדפו האנוסים בחרב ובאש היתה גם בראזיליה, שהיתה אז ברשות פורטוגאל. רק במשך זמן קצר היתה קיימת בימים ההם במדינה זו קהילה יהודית שהיתה יכולה לקיים בגלוי, בלי פחד מפני השלטונות, את מצוות דתה. היה זה בזמן שלטונם הזמני של ההולנדים על שטח בראזיליה. בשנת 1630 כבשו ההולנדים את פרנמבוקו. הם הכריזו על חפש הדת במושבתם החדשה. יהודים מאמסטרדם וממקומות אחרים החלו באים לפרנמבוקו יחד עם אנוסים מקומיים, אשר בזמן שלטון הפורטוגזים שמרו על יהדותם בסתר ואחרי כבוש ההולנדים חזרו בגלוי לאמונת אבותיהם, יסדו ברסיפה ובמאוריציה קהילות עבריות הנחשבות כהראשונות בעולם החדש.
קהילות אלה התקיימו רק עד שנת 1654. באותה שנה כבשו הפורטוגזים בחזרה את פרנמבוקו והיהודים והאנוסים לשעבר הלכו לגולה.
באמסטרדם נשתמר פנקס קהילת "צור ישראל" שהיתה קיימת אז ברסיפה. נראה שאחד הגולים שחזר לאמסטרדם הביאו עמו.
מפנקס זה, שלפני ארבע עשרה שנה נתפרסם לראשונה בשלמות על ידי ארנולד ויצניצר[1], אנו למדים סדרי הקהילה ומוסדותיה, שמות חבריה ומנהגיה.
משנת 1642 עד שנחרב הישוב היהודי המקומי בשנת 1654, כיהן כחכם הקהילה הרב יצחק אבואב (אבוהב) דה פונסקה. הוא הגיע לפרנמבוקו מאמסטרדם, שם גדל ושימש בקודש, ואל עיר זו שב לאחר שיצא את ברזיליה.
כידוע חוגגות קהילות אבות בישראל "פורימים מקומיים", ימי זכרון לתשועות שנעשו לאבותיהם מידי צר ואויב. גם לקהילת "צור ישראל" ברסיפה היה חג כזה. היה זה "יום ההודאה", שערכו בכל שנה בתשיעי לתמוז. ומעשה שהיה כך היה: בקיץ 1645 קמו הפורטוגיזים על ההולנדים והטילו מצור על רסיפה. בתשיעי לתמוז שנת ת"ו (22 ליוני 1646) הגיעו שתי אניות הולנדיות והביאו מזון והבשורה המשמחת שאניות נוספות וחיילים הולנדיים נמצאים בדרך לשחרר את העיר. לזכר מאורע זה קבעה הקהילה יום צום בערב ראש חודש תמוז ויום הודאה בתשיעי לחודש.
נצטט פה דברי הפנקס בנוגע לתקנת יום ההודאה:
"בערב ראש חודש תמוז יצומו אלה מבני הקהילה שרצונם בכך, להודות לד' על הישועה אשר עשה לנו. בשבת הבאה ידרו נדרים ולאחר העמידה תיאמר תפילת "מי כמוך", שנתחברה על ידי החכם יצחק אבואב. בתשיעי לחודש ישירו את שירת משה. לא תערכנה תפילות לחולים וכספי הנדרים יחולקו בין העניים".
"מי כמוך" הוא שיר שבח שנתחבר על ידי חכם העדה. בשערו כתוב:
"זכר עשיתי לנפלאות א-ל, ורב טוב לבית ישראל, אשר גמלו ברחמיו, וברוב חסדיו, במדינת בראזיל בבוא עליהם גדודי פורטוגאל, עם נבל, נאצו שמו, להשמיד, להרוג ולאבד את כל אשר בשם ישראל יכונה, טף ונשים ביום אחד בשנת ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו, אני הצעיר והקטן יצחק אבואב".
ביום ההודאה עצמו שרה כל הקהילה את שירת משה – היא שירת הים. כפי שכבר זכרנו נוהגות קהילות רבות יום הודאה. ביום זה נאמרים מזמורי תהלים, אך בשום מקום לא מצינו מנהג לשיר בו "אז ישיר". מה ראה החכם רבי יצחק אבואב לקבוע לבני קהילת ולשיר ביום זה את שירת משה. נדמה כי סיבה מיוחדת היתה לו בתקנתו: "הצלת קהילת רסיפה באה דרך הים, על ידי אניות נושאות מזון וחיילים – ועל כן התאימה לה ביותר "שירת הים".
"אז ישיר" באנקונה
ימי מלחמת נפוליון באיטליה ימי צרה ומצוקה היו ליהודי אנקונה. גם בשנים כתקונן לא שפר חלקם של יהודי העיר, שהיתה בתחום מדינת האפיפיור, אך בימי המלחמה הורע מצבם עד מאד. סכנה מתמדת נשקפת לחייהם מידי האספסוף ומידי חיילי מדינת האפיפיור אשר עברו את העיר, ואשר העלילו על היהודים שהם תומכים בסתר בצרפתים.
והנה בחורף שנת תקנ"ז (1797) והצרפתים כבר מתקרבים אל אנקונה – גמרו אומר החיילים הרומאים אשר בעיר לשרוף את הגיטו ולהשמיד את כל תושביו. הם הודיעו על כך לשלטונות העיר ואיימו עליהם לעזור להם במזימתם. מתוך פחד מפני החיילים העמידו שלטונות-העיר פנים כאילו מסכימים הם לעצתם, אך בערמה הזהירו אותם לא להתחיל בשריפה הגיטו בראשית הלילה, אלא לעשות זאת בשעה מאוחרת יותר, עת היהודים כבר ישנים ואז יוכלו להכות בהם בלי התנגדות. שלטונות העיר אמרו כך בכוונה, באשר כבר ידעו כי בלילה יגיעו הצרפתים לעיר.
פחד ורעדה אחזו ביהודים כאשר נתגלה להם מזימת החיילים. אך המזימה הופרה, כי אכן הגיעו הצרפתים בעוד מועד לאנקונה, חיילים יהודים אשר בצבא צרפת היו הראשונים לבוא לגיטו ולבשר לאחיהם כי נושעו מצרתם.
הצרות הרבות שעברו על יהודי אנקונה בעת ההיא והצלתם מידי רוצחיהם מסופרות בארוכה על ידי עד ראיה בקונטרס "מעשה נסים"[2].
והרי קטע מתיאורו של בעל הקונטרס על כניסת הצרפתים בלילה לעיר:
"תהלות לא-ל יתברך נכנסו בעיר הצרפתים במרוצה גדולה, מנשרים קלו ומאריות גברו, ותיכף ומיד שאלו מקום חצר היהודים, והראו להם הדרך… ונכנסו בגיטו ואמרו ליהודים: אחינו בני ישראל אל תיראו עוד מן הנוצרים הרשעים מבקשי רעתכם, הנה אנחנו באנו להושיע אתכם כי אלוקים קפץ אלינו את הדרך כדי להצילכם מידי הגויים האלה, והיהודים אשר ראו התשועה הגדולה הזאת נתנו את קולם בקול ענות גבורה, בקול ששון ושמחה: ברוכים אתם לד'. בואו בשלום, אחינו ובשרינו…"
והיו מן היהודים שהלכו מיד לבית הכנסת להודות לה' על הישועה, ואמרו את שירת הים, פרשת השבוע.
וכה דברי הכותב:
…והרבה מן היהודים מרוב שמחה הלכו לבית הכנסת ואמרו שירת הים בקול גדול וחזק כי פרשת השבוע הזה היה "ויהי בשלח פרעה".
ובשבת הבאה פרשת בשלח, שרו "בקול נעים שירת הים" ונתנו שבח והודיה על הנסים ועל התשועות, בעת פתיחת הארון אמרו "ארוממך ה' כי דיליתנו" ואחר כך הלל הגדול. לאחר מכן קראו לתורה ראשי העדה וכל אחד נדב כמתנת ידו "וילכו איש לבתיהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל עמו".
מתוך "הצופה" כ' ניסן תשכ"ז
[1] ויצניצר פירסם את הפנקס בשפתו המקורית, פורטוגיזית, בארגנטינה (1953), וכן פרסם אותו באנגלית בפרסומים של החברה האמריקאית היהודית להיסטוריה ובספר נפרד של קהילות פרנמבוקו.
[2] הקונטרס "מעשה ניסים" פורסם על ידי א. דיינהרד בספרו "שבולים בודדות" ( ירושלים תרע"ח).