דב סדן.
עם עובד
תל-אביב, תשט"ז.
הספר הוא קובץ מאמרי עיון ודיון בבעיות שהמחבר נתקל בהן בעבודתו בתור סופר, מבקר, עורך ומתרגם.
פנים רבות לבעיות הנדונות. מהן שעוסקות במלים, שעברו גלגול אחר גלגול, עד שאבדו לגמרי משמעותן המקורית וקבלו מובן חדש, מהן שענינן בטויים שיסודם בצרופי-מלים שבטעות, מהן בדיקת כשרותם של ניבים אם רוח השפה והעם הולמתם, ומהן ירידה לשיתין נפש האדם כדי לעמוד על עיקרה ומוצאה של מליצה.
העיונים והדיונים מסתעפים ומתפצלים, מעוטרים הן הערות-לואי מרובות, מהן הבאות להאיר דרך סופרים ומחברים, ראשונים ואחרונים, בלשון, ומהן המצביעות על דרך לשון בעם, מהן המראות מוצא וסמוכין לבטוי בשפת העמים, ומהן המרמזות על הד ובבואה לו בשפת הגולה.
כבכל יתר ספריו כן כאן, מתגלה דב סדן כסיני ועוקר הרים, לא רק בשטח אחד אלא בתחומים רבים ושונים. מדהימים ומפתיעים כאחד הם חריפותו ובקיאותו, שפע רעיונותיו המקוריים והמון הברקותיו.
אילו באנו להעביר לפני הקורא כל אוצר בו משתעשע דב סדן במטבעות –לשון, לא היינו מספיקים, לכן נסתפק בציון אחדים מפרקי הספר, וגם זה רק ברפרוף.
הבטוי בתי-הנפש מובא פעם אחת ויחידה במקרא, ורבו בו המפרשים. הללו מפרשים שהוא בכלל לבושים, והללו שהוא בכלל קישוטים. ויש מי שרואה בהם לחשים ומיני קמיעות, ויש המבארם קופסות בושם היפות להרחה. ועדיין לא הבאנו כל הפרושים המתכוונים לפשוטו של מקרא.
במשך דורות הוצא הבטוי מחזקתו הראשונה ונדרש דרך צחות עד שהשתמשו בו לתאור כוחות הנפש ומעמקי הנשמה. דב סדן עוקב בפרק המוקדש לבטוי זה אחרי התפתחותו משמעותו, ודרכו זרועה דוגמאות והבאות מספרות ימי הבינים והעת החדשה ביחד עם הערות מאלפות ומחכימות*).
בספר שיצא בעריכת המחבר חוזר הבטוי "אבא בשמים" ביחס להקב"ה. נטפל לו מבקר בטענה, כי במקום בטוי זה, שלדבריו הוא קרוב ודאי לאידיש, מוטב לומר בעברית "אבינו בשמים". נגד טענה זו יוצא דוב סדר בדעה, כי לבטוי "אבא שבשמים", אותו מחייבת אינטימיות תוכן הספר המבוקר, יש שרשים בשפה העברית. יש דרך ישירה מהבטוי "אבינו שבשמים" לבטוי "אבא בשמים", והגשר מהווה הבטוי "אבי שבשמים", המצוי בספרותנו, אצל ראשונים ואחרונים. ראשונים כגון ר' אברהן בן חסדאי בתרגומו "בן המלך והנזיר", אחרונים כגון ח.נ. ביאליק ב"אריה בעל גוף".
מצדנו נעיר כי הבטוי כבר נמצא במדרש: "מנין שלא יאמר אדם אי אפשר ללבוש שעטנז… אבל איפשי ומה אעשה, אבי שבשמים גזר עלי (ספרא, קדושים).
בהמשך דבריו עומד סדן על המקומות הרבים בספרותנו בהם נדרש אב-בשר-ודם במקראות בחינת אב שבשמים. גם דרושים אלה סייעו ליצירת הבטוי "אבא שבשמים". כן הוא מראה שהבטוי הזה כבר התרזי בספרותנו, שכן השתמשו בו רבים לפניו**).
ישנם פרקים רבים בספר החורגים מתחומי לשון ונכנסים לשטחי הפולקלור והמיתולוגיה.
אחד מהם דן בשאלה השגורה: "מה בוער? הנהר בוער? המצויה בכמה נוסחאות. לפי דעתו של סדן מסתתר מתחת לשאלת-לעג זו מיתוס של דורות, הרואה בחזון מים בוערים. עקבות מיתוס זה נכרים בספרות החל מנהר דינור בספר דניאל וכלה במדורותיו השונות ביותר בימינו. מתוך המון הנוסחאות מסתפק סדן בציון של שתים, בולטות ביותר. אחת מימי הבינים, והשניה בת דורנו. ר' משה זכות ב"תפתה ערוך": אשור נהר די נור אשר ירומו גליו ומשבריו בזרם שטף. וח.נ. ביאליק ב"מגילת האש": ויזדעזע נהר האבדון ויהי לחרדת אש, וכל האי היה לשאגת להבה***).
מן הבטוי בפה להגשמת המיתוס, רבות יודע פולקלור העמים על משחקי אש ומים, ודב סדן מפנה את תשומת הלב למנהג ילדים יהודים שהיה קיים באירופה המזרחית במחוזים שונים ובימים מסויימים. בליל סליחות ראשון, ראש השנה או ליל ראש הושענא רבה היו ילדים משיטים בתוך תיבות נרות דולקים על פני הנהר. מנהג זה בוודאי מקורו בהשפעת הסביבה הסלאוית, אולם דב סדן, אינו יכול לא להעלות בקשר אליו, במיוחד בקשר המנהג שהיה מקויים בליל הושענא רבה, את שמחת בית השואבה שהיתה נערכת בזמן הבית ובה נמזגו אש ומים (זריקת האבוקות וקליטתן, וניסוך המים).
דומה שכדאי כאן להזכיר מנהג שהיה קיים בארץ ישראל במאה החמישית למספרם, ועליו מוסר לנו סוצומנוס, הסטוריון הכנסיה הביזנציוני, בעונת הקיץ היו מתאספים באלון ממרה תושבי הארץ, ערבים נוצרים וגם יהודים, והיו עורכים שם חגיגה. בבאר שבמקום, שלפי המסורת כרה אותה אברהם, היו שמים נרות דולקים. (דבריו מובאים ב"ספר הישוב" חלק א', ע' 42).
10/26/56 מתוך "חרות" כ"א חשון תשי"ז
*) בפרק זה מצטט דב סדן גם הספר על רב הונא. יש להעיר כי ההספד נשא על רבה בר רב הונא ולא על רב הונא (ראה מועד קטן כה, ב), ובספר בודאי טעות דפוס.
**) על הבטוי "אבא" ביחס לקב"ה ראה תענית כג, ב: רבונו של עולם, עשה בשביל אלו שאין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא לאבא דלא יהיב מיטרא.
***) כדאי לעמוד על הקרבה או השורש המשותף של נהר (של מים) ונהר (להאיר) הן בעברית, הן בארמית, וכבר עמד פרויד על משמעותם הפיסכולוגית של המלים בעלות מובנים מנוגדים.