בחודש יוני אשתקד נפגשתי עם רבקה אלכסנדרוביץ, אמה של רות. רבקה אלכסנדרוביץ באה לארצות הברית להזעיק את דעת הקהל לעזרת אחינו בברית המועצות, ולספר ברבים על ענוייה של בתה שהיתה חבושה באותו זמן בבית-סוהר סובייטי. היא התארחה בניו-יורק בבית מר פאול פרידמן.
מה אומרים לאם, אשר בתה מתייסרת בבית-אסורים במרחקים? מה אומרים לאם, שאיננה יודעת אם תזכה לראות שוב את בתה?
"רות נידונה לשנת מאסר אחת. תקופת מאסרה מסתיימת בחודש אוקטובר הבא. אמרתי לרבקה נקווה שהשלטונות יפחיתו מתקופת מאסרה בשל התנהגות טובה – ועוד מעט והיא תשוחרר".
רבקה חייכה חיוך מר. "רות מתנהגת 'התנהגות טובה'? היא עושה להם צרות. בשעה שנחקרה חרטה בצפורנה מגן-דוד על השולחן שלפני החוקר. היא תפרה מגן-דוד והמלה 'יודה' על לבוש-האיסירים שלה".
רות נולדה בשנת 1947 בריגה. היא חונכה בבתי ספר בעיר ולמדה שנתים ביאוחימיה בבית-ספר גבוה במוסקבה.
ב-7 לאוקטובר, 1970, שבוע אחד לפני שעמדה להתחתן, נאסרה והואשמה ב"תעמולה אנטי-סוביטית". במשפטה הצהירה, כי היא מזדהה עם העם היהודי ושרצונה לחיות בישראל – זה כל רצונה ושאיפתה. היא לא עסקה בשום "תעמולה אנטי-סוביטית". היא נדונה לשנת מאסר. הזמן שהיתה חבושה בבית-הסוהר עד שנדונה נחשב כחלק מתקופת ריצוי-עוונה.
בחודש אוקטובר שעבר שוחררה. היא ריצתה את "עוונה" עד תום. שנים-עשר חדשים עשתה במאסר. שמונה חדשים היתה בבית-סוהר בריגה, שלשה חדשים במחנה עבודה בפוטמה באיזור מתת-ארקטי, וחודש אחד היתה בדרך מריגה עד פוטמה.
רות סיפרה לי על דרך-הייסורים הארוכה מבית-הסוהר למחנה העבודה. "היינו מאתים וחמישים אסירים בקרון-משא בו היה מקום רק לחמישים. האוכל שלנו היה: לחם ודג מלוח, ומים נתנו לנו במשורה.
התנאים במחנה-העבודה לא היו טובים הרבה מאלו אשר בקרון-המשא. עבדנו שתים-עשרה שעות ביום, ששה ימים בשבוע. סבלנו מקור ומרעב. לא קבלנו אוכל מספיק".
זמן קצר לאחר שחרורה עלתה לארץ ביחד עם אביה וחתנה ישעיה אברבוך.
אביה וחתנה הורשו לצאת עוד מקודם, אך הם לא רצו לנטוש אותה. הם חיכו לשחרורה מתוך תקווה שיוכלו לעלות יחד עמה.
היה זה אחרי חצות, בלילה ב-29 לאוקטובר, כאשר השלושה הגיעו לשדה-התעופה בלוד. נערכה מסיבת עתונאים, ואחרי כן – להיכן הלכו השלושה? לנוח מתלאות הגולה ומעמל הדרך? לא! בחשכת הלילה עלו לירושלים, לכותל המערבי, שריד מקדשנו.
שבועים לאחר בואם לארץ התחתנו רות וישעיה. ראש הממשלה גולדה מאיר ושר-הבטחון משה דיין ומנחם בגין באו לשמוח אתם בשמחתם – ביום כלולותיהם.
בדצמבר בא הזוג לכאן לפי הזמנת ה"ועדה למען יהדות רוסיה". נפגשתי עמהם בבית ידידה שלהם.
בעלה של רות הוא בן עשרים ושמונה. הוא גדל באודיסה ולמד ספרות רוסית באוניברסיטה המקומית. הוא הכיר את רות בשנת 1969, כשבילתה את ימי חופשתה בעירו.
"מתי התחלת להזדהות עם העם היהודי? מתי בשלה בך ההכרה שישראל היא ארץ-מולדתך?" שאלתי את ישעיה.
"אחרי פלישת הרוסים לצ'כוסלובקיה בשנת 1968", השיב.
הייתי מופתע. "מלחמת ששת הימים לא הרעידה את נימי נשמתך היהודית – דווקא הפלישה לצ'כוסלובקיה היא שעוררה בך את היהודי?"
הוא חייך: "זהו סיפור ארוך. אי-אפשר לספרו ברגעים ספורים. אפשר למלא בו ספרים".
ראיתי אותו מהסס – ולא הפצרתי בו לפרש לי את דבריו. נמנע אני מלתקוע צפורני בנשמתו של הזולת. בידי רק לנחש את נדודיו הרוחניים של ישעיה. אפשר שהפלישה לצ'כוסלובקיה עקרה מלבו את שרידיה האחרונים של האידיאולוגיה הקומוניסטית עליה חונך, ובמקומה עלו וצמחו רגשות יהודים, שעד אז היו טמונים עמוק-עמק בתחתית נשמתו. ואולי קרו הדברות באופן אחר לגמרי. דרך רוח-האדם מי ידע? אינני יודע דרך נדודי-הרוח שלו, אך כשאני מסתכל בפניו הידידותיים ובכיפה החבושה לראשו – יודע אני התחנה אליה הגיע. הוא חזר אלינו, לא רק לעמנו, אלא גם למורשתנו הדתית הגדולה והמפוארת.
הדואר
י"ז אדר תשל"ב