וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור (בראשית מ"א, י"ד). – לכל זמן, וכשמגיע קץ הזמן המיועד, הן לטוב והן למוטב, אין הקב"ה מתמהמה אף רגע אחד יותר על הזמן. מכיוון שתם הזמן שיוסף היה צריך להיות בבית-האסורים, הריצוהו במהירות הבזק מבית-האסורים ("ויריצוהו מן הבור"). וכן כשתגיע העת לגאולתנו ופדות נפשנו, לביאת משיח-צדקנו, לא נתמהמה אף רגע יותר על הזמן, אלא "פתאום יבוא", ויריצו אותנו במהירות מן הגלות לארצנו הקדושה במהרה בימינו ("חפץ חיים" על התורה, ועיין ב"ספורנו").
וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר יעקב לבניו למה תתראו (שם מ"ב, א'). – תתראו. נראה כי התי"ו השנייה אינה מן ההתפעל, אלא היא שורשית, והוא פעל הנגזר מן השם תור, אשר יורה על הזמן, כמו "ובהגיע תור אסתר" (אסתר ב', ט"ו, ועיין ברש"י שם), והפירוש כאן: למה תקחו לכם מועד וזמן כל כך ותתמהמהו מליקח שבר רעבון צורכי ביתכם. בלשון סורית השורש (תרא" מובנו "להמתין מלעשות איזה פעולה", והוא מסכים עם פירושנו ("הכתב והקבלה" לר' יעקב צבי מקלנבורג).
ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו (שם שם, ח'). – כבר אמור "וירא יוסף את אחיו ויכירם" (שם שם, ז'), ושהם לא הכירוהו לא היה צורך לומר, כי באשר השתחוו אפים ארצה, בידוע כי לא הכירוהו. ונראה שבא הכתוב להתמרמר על אחי יוסף, על אשר מכרוהו כיענים במדבר, ולא נהגו עמו כאחים, ולא כן יוסף, שנכמרו רחמיו עליהם, ובהיותם בידו לא עשה עמהם רעה ולא הכלימם אלא בתוכחת מגולה מעט, שיתחרטו על מעשיהם. ובא הפסוק לפרש, בשל מה התנכר יוסף אליהם ודיבר אתם קשות ולא פעל להם אוון אלא בדברים. לפי שיוסף הכיר את אחיו ועשה עמהם כאח וכריע, אבל הם מעולם לא הכירוהו ונהגו עמו כנכרים ושונאים (ד' משה חפץ ב"מלאכת מחשבת").
כולנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים (שם שם, י"א). – כולנו בני איש אחד, ואין מדרך האב לשים בסכנה את כל בניו (שיהיו מרגלים) ("מנחה בלולה" לר' אברהם מנחם רפא מפורט).
ויאמר ישראל למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח (שם מ"ג, ו'). – כתיב כאן שם ישראל, כי בא כאן ללמדם דעת לדורות הבאים, אשר יהיו בגלות, ויעמדו להיות נשפטים לפני אדונים, שלא לדבר יותר מהתשובה על השאלה (הנצי"ב ב"העמק דבר").
זאת עשו קחו מזמרת הארץ (שם שם, י"א). – יעקב אבינו שלח עם בניו למצרים ניגון של ארץ ישראל, וזהו שנאמר "קחו מזמרת הארץ" (רבי נחמן מברצלב).
הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו (שם מ"ד, ה'). – הוא עצמו ינחש בו, כלומר יחשוב אבידת הגביע לנחש רע לעצמו, שאבד ממנו הכלי שהיה שותה בו (רד"ק). שד"ל משבח פירוש זה ואומר: הוא הנכון, כי השורש נחש אין ענינו אלא כקבלת רבותינו (סנהדרין ס"ה, ע"ב – ס"ו, ע"א) לקחת סימן מן המאורע על מה שעתיד להיות, כאמרם: מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו … צבי הפסיקו בדרך וכו', וכן המלה שגורה בלשונם תמיד להוראה זו, כגון "אף-על-פי שאין נחש יש סימן" (חולין צ"ה, ע"ב), וכן "נחשתי ויברכני ה' בגללך" (בראשית ל', כ"ז – מכל מה שקרה לי אחר שבאת אצלי שפטתי כי ברכני ה' בגללך. וכן מלכים א' כ', ל"ג: "והאנשים ינחשו וימהרו וגו' ", היו מקשיבים לדבריו בכוונה גדולה לראות אם יתן להם בתשובתו אות לטובה או לרעה והיו כאדם המנחש, היושב ומצפה איך יהיה הנחש אם לטוב ואם לרע.
הרעותם אשר עשיתם (שם מ"ד, ה'). – כלומר השחתם אומנות הגניבה, שלא ידעתם לגנוב, כמו שאומר משל הדיוט: אין תולין לגנב לפי שגנב אלא לפי שלא ידע לגנוב, ולכן לא אמר: רע עשיתם ("תולדות יצחק" לר' יצחק קארו).
הדואר
י"ט כסלו תשכ"ז