לפני עשרות שנים, כשהייתי רווקה ולמדתי בפריז בסורבון, החלטתי לבלות את שבת מברכיים בשטרסבורג שבדרום צרפת. התארחתי ברחוב שארל אפל 22 ששימש כמרכז ליובאוויטש בעיר זו. אפשר לדמיין את ההלם שלי כאשר לאחר קידוש והמוציא בסעודת השבת, המארחת, הרבנית סמאמה הביאה פשטידה של פיצה והניחה אותה במרכז השולחן לחלוקה בין האורחים.
"את מגישה אכל חלבי לארוחת שבת," שאלתי בהלם? "אף פעם לא שמעתי על אכילת פיצה בשבת", אמרתי די מופתעת, לאחר שגדלתי בניו יורק עם ביצים, כבד קצוץ וצ'ולנט.
"אל תדאגי, לפיצה הזו אין גבינה", ענתה לי הרבנית ילידת תוניסיה בחיוך. "אנחנו אוכלים אנשובי (דג) על פיצה. זה למעשה פרווה ואנחנו נאכל חמין (צ'ולנט) אחר כך", הסבירה. שנטל סאמאמה, שהגיעה ממשפחה תוניסאית מסורתית, נמשכה לליובאוויטש במהלך לימודיה באוניברסיטה בפריז. לאחר שלמדה רבות על יידישקייט היא הפכה לרבנית דינאמית ונואמת מחונן. ממנה למדתי לקח חשוב מאוד, שיש הרבה דרכים שונות לשמור שבת. את השבת שגדלתי עליה לא חגגו כל היהודים באותה צורה.
המאמר הזה מוקדש למקורותיהם של מנהגים שונים הקשורים לשבת.
א. ברכת ילדים
בערב ששי לאחר חזרת הביתה מבית הכנסת, נהוג אצל חלק מהספרדים וגם אצל אשכנזים שאבות מניחים את ידיהם על ראש בניהם וקוראים את ברכת "ישמך ה' כאפריים וכמנשה", באותו אופן שבו בירך יעקב אבינו את יוסף.
אבות גם מניחים את ידיהם על ראשי בנותיהם ומברכים את ברכת הבנות "ישימך כשרה רבקה רחל ולאה". אחרי אמירת ברכות אלו מברכים ברכת הכוהנים "יברכה ה' וישמרך, יַאר ה' פְּנֶיך…" בדרך כלל מברכים את הילדים לפי סדר לידתם, החל מהגדול ביותר. לאחר מבורך, הילד מנשק את ידו של האב. האמהות בכמה משפחות של יהודים גרמנים מברכות את אותן ברכות גם על ילדיהן.
ר' יעקב עמדן הידוע גם בשם היעבץ כותב בסידור שלו שזה מנהג ישראל לברך את הילדים על ידי הנחת שתי ידים על ראשו של הילד. עם זאת, בסידור הגאון מווילנה נאמר שיש להניח רק את יד ימין. בספרו "מעבר יבוק" (יצא לאור באיטליה בשנת שפ"ו) כותב רבי אהרן ברכיה ממודנה, "יש להניח ידו על ראשו של ילד שמברכים אותו, במיוחד בליל שישי. על סמך סוד מלכת השבת ונשמה יתירה שיש לנו בשבת, יחולו הברכות על העושה הברכה והמקבל אותה, כי לשטן ולרוע אין השפעה על השבת. יש צורך קדוש לברך את הילדים בשבת”.
II.
שתים עשרה חלות
רובנו רגילים לשתי החלות המקובלות על השולחן, שתי החלות הללו מזכירות את מנת המנה הכפולה שקיבלו אבותינו במדבר ביום שישי על מנת שלא נצטרך לשאת ולהכין את המנה בשבת. מעניין לציין ששתי חלות אלו נקלועות בדרך כלל כל אחת בשש צמות. שתים עשרה הצמות הללו בסך הכל, מסמלות את שתים עשרה חלות של לחם הפנים שנאכלו בבית המקדש על ידי הכהנים (ויקרא כ"ד ה'-ט). התלמוד מספר שהשם צמה את שערה של חווה לקראת החתונה עם אדם (ברכות ל"א). ושש צמות החלה מסמנות את ששת ימי השבוע שמובילים לשבת. חוה נקראה חלת הארץ. שתים עשרה החלות מסמלות פעמיים את ששת ימי הבריאה, הן הארציים והן הרוחניים.
הגאון מוילנא טען שבכל סעודה יש 2 חלות (סה"כ 6) שכל אחת חותכת לשניים ,המכילות שנים עשר חלקים, המסמלות גם את לחם הפנים. מנהג האר"י ז"ל (שערי תשובה יז, א) היה צריך שתים עשרה חלות או לחמניות בודדות בכל סעודה. אדמו"רים חסידיים רבים דבקים במנהגו של האר"י ז"ל להחזיק שתים עשרה חלות. הרב יצחק לוריא מציין כי בפסוק מהזוהר .
"זה השולחן אשר לפני ה'", המילה זה ("זה") ז (7) ה (5) שווה 12 בגימטריה – במילים אחרות, "12 הוא השולחן אשר לפני ה'" שתים עשרה לחם הבטיחו. שהשם יהיה נוכח באותה התכנסות. יש חסידים שבעצם לא מגישים 12 חלות נפרדות, אלא אופים חלות גדולות העשויות משנים עשר חלקים המכונה יודבייסניקים.
בספר "הצלת הרבי מבעלז" מסופר סיפור מעניין הנוגע לאחת משנים עשר החלות של מייסד שושלת בעלז. השר שלום, כידוע, נתן שריים את אחת משנים עשר החלות שלו לרב אשר סטולינר שאותה שמר האחרון למזכרת לרבי. 80 שנה לאחר מכן, בשנת 1928, נישאה נכדתו של הרב אשר מסטולינר לאחיו הצעיר של הרב אהרל'ה מבעלז, הרב שלום מאפטא. כאשר הרבי מסטולינר פגש את האדמו"ר מבעלז, הרב אהר'לע בחתונה, הוא סיפר כי ברשותו חלה זו מהשר שלום. מכיוון שהיתה לו שריים דומה נוספים, חלה של האדמו"ר מאיר פרמישלאנר, המשפחה לא הצליחה להבחין בין השניים. כאשר הראו לר' אהר'ל'ה את החלות הכמעט זהות, כותב יוסף ישראל, הוא חיבק אחת בשתי ידיו ומלמל בהתרגשות, "זה מהקדוש אלטר זיידע, המהר"ש!
עלמת לודמיר, האדמו"ר החסידית היחידה בהיסטוריה, תוארה על ידי אחת מחסידיה בירושלים בה השתקעה בערוב ימיה, כמי שנתנה שריים מתוך שנים עשר החלות שהכינה לסעודה שלישית.
. III.הגביע (בגרמנית בעכער)
כסף או זכוכית; שטוח או על מעמד
למה אנשים לא משתמשים גביעות עשוית זהב כדי להגביר את הקידוש של שבת? רבי יעקב חיים סופר (1870-1939) בעל ספר "כף החיים" שנולד בבגדד והתיישב בירושלים טען שכסף מסמל את חסד ואילו זהב מסמל את מידת דין. הגימטריה של המילה כוס (86) שווה לגימטריה של "אלוקים" ששם ה' מסמל צדק. על מנת להמתיק את דין הכוס אנו משתמשים גביע של כסף ולא מזהב. אולם ישנם אדמו"רים חסידיים רבים שלא היו משתמשים בגביע העשוי מכסף, אלא עשוי מזכוכית. אדמו"רים אלו, כמו הרופשיץ וקוצקר, סברו כי חשוב להדגיש את יופיו של היין ועל ידי שימוש בכוסות ניתן היה להציג את היין . מרתק לציין שחברה ברשת, בשם אהבה גלס, מייצרת כוסות קידוש ופריטי יודאיקה נוספים מהכוס שנשברה מתחת לחופה בחתונה יהודית. לפי הפוסק הגרמני המפורסם, רבי יאיר חיים בכרך, המכונה גם "חוות יאיר", יש להשתמש בגביע של כסף. אולם אם צבע היין יפה במיוחד, אפשר להשתמש בכוס שך זכוכית.
ישנה מצווה מיוחדת להתבונן ביופיו של היין. מסיבות קבליות נוהגים להחזיק את הגביע בכף היד. זה נגזר מבראשית 40:11 " ואתן את הכוס על כף פרעה". הפסוק שנאמר בכלא על ידי שר המשקים ליוסף הצדיק. מסיבה זו כוסות רבים אינם מכילים גבעולים.
יש גם מה שנקרא "רוז'ינר בעכער" (כוס רוז'ין), עם חיבורים בצורת עלה לגבעול, כך שניתן להחזיק אותו בצורה הקבלית המועדפת.
מנהג נוסף בקרב חסידים היה להמיס מטבעות כסף מיוחדים שקיבלו מאדמו"ריהם אשר שימשו כקמעות ונקראו שמירים לגביע כסף לקידוש.
IV. תלבושת לשבת
חלקם לובשים שחור, חלקם לובשים לבן
התלבשות בלבוש שונה לשבת אינה תופעה חדשה; למעשה, התלמוד הירושלמי (יט ב) דן כיצד השור מתבלבל בשבת כאשר הוא רואה אנשים שהוא רגיל אליהם, לובשים את תכשיטי השבת שלהם ומתפרע מבלי להכיר אותם. בהתבסס על פסוקים בשמות (כ"א, כ"ח-כ"ט) "כי יגך שור,… התורה מבדילה בין חוקים הנוגעים ל"תם", שור שגוזל רק מעת לעת, לבין "מועד", שאושר לגורר רגיל. . המשנה בבבא קמא (ד, ב) פוסקת כי בעל חיים שדחק שוב ושוב – אך רק בשבת – נחשב ל"מועד" לגבי מעשיו בשבת אך "תם" לגבי נזקים שעלולים לה. גורם במהלך השבוע. בפירוש התוספות לתלמוד בבלי (בבא קמא ל"ז א) נאמר שהסיבה לכך היא שבשבת השור אינו מזהה את סביבתו.
הרב הרוגוצ'ובר הצליח פעם לעזור לאם מיניקה שתינוקה סירב לינוק בשבת על סמך פירוש התוספות הזה. האם המניקה התלוננה בפני הגאון רוגוצ'ובר כי התינוק שלה יונק היטב ממוצאי שבת ועד יום שישי בערב, אך מסיבה כלשהי סירבה לינוק בשבת וירד במשקל. הרופא שלה לא הצליח להבין איך לגרום לתינוק לינוק. הרב רוגוצ'ובר המליץ לה לא להחליף לבגדי שבת ולהשאיר את בגדי השבוע. הנה התינוק יונק בשבת. כאשר נשאל הרב כיצד הוא יודע שהפתרון הזה יעבוד, הוא הסביר שהתינוק לא זיהה את אמו לבושה בבגדי השבת שלה. (לקוראים שעשויים לטעון שהתינוק היה צריך לזהות את האם בגלל ריחו של האחרונה, אפשר היה להניח שחוש הריח של התינוק הזה נפגע.)
בכתב העת להלכה באנגלית שפורסם על ידי ישיבת הרב יעקב יוסף (אביב 2013) תרם הרב ו. גרין, מנכ"ל האקדמיה העברית של רוקלנד מאמר מרתק בן שנים עשר עמודים שכותרתו "שבת סתמית? לא מתלבשים כהוגן בשבת". הוא מלין על העובדה שאנו חווים יותר ויותר הרפיה בסטנדרטים של הלימה החברתית. תחום דאגה אחד הוא איך אנחנו מתלבשים בשבת. הוא מצטט את השולחן ערוך (אורח חיים כ"ג, ג). צריך ללבוש בגדים יפים עם כניסת השבת באופן שבו נוהגים באירועים רשמיים [מברכים על מלך] ובחתונה. בהערת שוליים הוא מציין את ציטוטי הרב הרשל שכטר בספר מפניני הרב. שהרב יוסף דב סולובייצ'יק התעקש שאדם ילבש בגדי "שבת" בכל פעם שהוא בפומבי, עד כדי כך שהוא ייסר מישהו שהשאיר את הז'קט שלו בבית הכנסת בחמסין.
בדיונו על החובה ההלכתית להתחפש בשבת מביא הרב ד"ר גרין את תשובת הציץ אליעזר י"ד, ל"ד בעניין הדרישה לנעלי שבת מיוחדות.
הרב גרין גם כותב שאם לא ניתן מספיק כסף לקנות לבוש מיוחד הציע הרמ"א שבשבת יש להפשיל את השרוולים והאזיקים, מתוך הנחה שכאשר עובדים במהלך השבוע, השרוולים והאזיקים למעלה.
***