ידוע הסיפור ברב של פורים של ישיבת וולוז'ין שפגע בכבוד ראש הישיבה. הננו מביאים כאן את הסיפור בקצרה בלשונו של מרדכי ליפסון ("מדור דור"), מס' 2284, כרך ג', עמ' 186-185):
בישיבת וולוז'ין היו ימי הפורים נזרים ונעשים משתה ושמחה וששון בלי מצרים.
ומנהג פורים בידי בני הישיבה למנות אחד מחבריהם רב לאותו יום לבדח דעת הציבור.
פעם אחת הגדיש הרב של פורים את הסאה ופגע בכבודו של ראש הישיבה, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב.
למחר, בפורים של שושן, נתפס אותו תלמיד, הרב של פורים לעצמו, שהדגיש את הסאה והלבין פני רבו ברבים. נכנס אצל הנצי"ב ואמר בהכנעה: – אל יתרעם עלי, רבנו, מבוסס הייתי אתמול, בחינת "עד דלא ידע" ונכשלתי בלשוני.
– חס לי, – מחזיר הנצי"ב – אין בלבלי שום טינא עליך. ואף אני אומר לך, משל הדיוט אומר: פִּכֵּחַ על ריאתו שיכור על לשונו. וקשה אם כן, כל הטורח הזה, שאנו טורחים בבדיקת הריאה, על שם מה? הטבחים מכניסים ממונם לספק, השוחטים טורחים ויגעים למעך הסירכות, הרבנים עמלים למצוא צד היתר ולהקל בהפסד מרובה, וכל כך למה? והרי דרך ישרה ונוחה לבדוק את הריאה עובר לשחיטה, ישקו את הבהמה יין וכל מה שעל הריאה יעלה על הלשון, הא למדת באדם המשל אמור ולא בבהמה!".
ליפסון בעצמו מציין כי יש המספרים את הסיפור הזה על רבי יוסי-בר, ויש המקדימים ומוסרים אותו על רבי יצ'ל[1].
נוסיף כי יש המקדימים יותר ומספרים אותו על רבי חיים מוולוז'ין[2].
רבי חיים, רבי יצ'ל, רבי יוסי-בר והנצי"ב – הצד השוה שבהם: ראשי ישיבת וולוז'ין היו, ברם אין הסיפור נכס של ישיבת וולוז'ין לבד.
בפתיחה לספר "צבא רב" (פיוטרקוב תרס"ח). הגהות על ששה סדרי משנה לר' צבי הירש ברלין, מוסר המהדיר, רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן, הסיפור הנ"ל על ר' צבי הירש ברלין.
בספר "שיחת חולין של תלמידי חכמים החדש" (מונקאץ' תרס"ט, עמ' 9) מובא סיפור פורים הנ"ל, וראש הישיבה אשר בכבודו פגע הרב של פורים הוא רבי יחזקאל לנדאו, בעל "נודע ביהודה", ר' אברהם איטינגא מחבר הספר מציין כי הסיפור מובא בהקדמת ס' "צבא רב" על שם ר' צבי הירש ברלין. "אולם מפי מר דודי הגאון שליט"א – הכוונה כנראה לרבי אברהם בנימין קלוגר – שמעתי שזה היה אצל הנוב"י"[3].
ר' חיים בלוך מספר בספרו הגרמני "אוסטיודישר הומור" (ברלין 1920, עמ' 146-145) אותו סיפור על רבי יונתן אייבישץ, שוב מסופר המעשה הנ"ל על רבי שמעון סופר, רבה של קראקא, והמספר גרשם באדר, מוסר בספרו "מיינע זכרונות" (בואנוס איירס, 1953, עמ' 195-193), כי הוא היה עד ראייה לדבר.
המעות – טעוּת…
כל עם ומשליו ופתגמיו בהם גנוזים נסיונותיו וחכמת חייו.
וכבר נאספו בספרים ומחקרים המונות אמרות השגורות בפי העם ומפוזרות על ספרותנו הרחבה.
ועם זה יש שמזדמנים לפנים מאמרים יפים שיד המאספים טרם השיגתם.
המעות – טעות!… (ביידיש יש לשתי מילים אלה אותו צליל). התקלתי בפתגם זה בשני ספרים.
ר' ברוך ב"ר אלקנה כותב בהקדמתו לספרו "עיטור בכורים" על פירוש בעל הטורים לתורה (פיורדא תקי"ב): "המעות עטות, היום באות ומחר נעות".
ור' יעקב קאפיל מרגליות אומר בהקדמתו לספרו "מזבח יעקב" (ויניציאה תכ"ב): המעות הם טעות, כי היום באות ולמחר נעות", כמו שאמרו חז"ל למה נקרא שם זוזים שזזים מיד ליד"[4].
מאת: טוביה פרשל מתוך "הצופה" י"ב אדר תש"ן.
[1] בספר "אוצר פתגמים מחכמים" מאת מ' ה' בערנשטיין (לונדון תרס"ד, עמ' 124) מסופר המעשה על הנצי"ב ב"זוטות" ליעקב קלצקין, עמ' קמו-קמז, הוא מסופר על ר' יוסי-בר.
[2] הרב י. ל. הכהן פישמן (מימון) "חגים ומועדים", ירושלים, מוסד הרב קוק, תש"ד, עמ' קכח-קכט.
[3] גם בכתב-העת התורני "אהל יצחק" שיצא בסטמאר, גליון אדר תר"ע, מסופר הסיפור על בעל "נודע ביהודה".
[4] עיין במדבר רבה פ' כ"ב.